קצת על הניסיון הרוסי של "הגבלות זמניות". יומיים לאחר ההפיכה הבולשביקית, ב-27 באוקטובר 1917 (בסגנון ישן), התקבל הצו המפורסם "על העיתונות". היא, במיוחד, סיפקה סגירה של מספר עיתונים "קפיטליסטיים". יחד עם זאת, הודגשה אופיו של הצעד: ברגע ש"יתחזק הסדר החדש", יוסרו ההגבלות המנהליות, ויקבע חופש מוחלט לעיתונות - אך באחריות מול בית המשפט. אבל בפועל, כבר בימים הראשונים בפטרוגרד, נסגרו מספר עיתוני אופוזיציה (Rech, דן, סלובו הרוסית ואחרים). פרצה שערורייה, וב-4 בנובמבר 1917 הועלה נושא זה לדיון בוועד הפועל המרכזי הכל-רוסי. המהפכנים הסוציאליסטים השמאליים וכמה מהבולשביקים התנגדו לגזירה. הבולשביק יורי לרין הציג החלטה לבטל את המסמך; היא נתמכה על ידי המהפכה החברתית השמאלנית. אולם, בסופו של דבר, הוועד הפועל המרכזי הכל-רוסי בכל זאת אימץ את החלטת הפלג הבולשביקי ברוב קולות. במסמך שאומץ הוסברה סגירת העיתונים בצורך לשלול מבעלי הון - בעלי בתי דפוס ונייר - את האפשרות לעצב את דעת הקהל באופן אינדיבידואלי. באותו יום הודיעו הקומיסר העממי למסחר ותעשייה ויקטור נוגין, קומיסר העם לענייני פנים אלכסיי ריקוב, קומיסר העמים לחקלאות ולדימיר מיליוטין והקוממיסר העממי למזון איוון תאודורוביץ' על התפטרותם מהממשלה. בהצהרתם הם כתבו כי הם רואים צורך בהקמת ממשלה מכל המפלגות הסובייטיות. הנציבים הזהירו: אם זה לא יקרה, יישמר המסלול לקראת "ממשלה בולשביקית טהורה", שלדעתם ניתן לקיים אותה רק ב"אמצעי טרור פוליטי". עשרים שנה מאוחר יותר יירו בכולם - מלבד ויקטור נוגין, שימות מכיב ב-1924. ו"ההגבלות הזמניות" מעולם לא הוסרו במהלך יותר מ-70 שנות כוח סובייטי.