מי שרצה, עזב - זה לא נכון." מה אומרים תושבי אולשקי והסביבה לאחר הפינוי בסוף אוקטובר הוכרזה הפסקת אש בעיר אולשקי שבאוקראינה על ידי רוסיה, שם אירע אסון הומניטרי, במטרה לפנות את התושבים. דיברנו עם אנשים שהתגוררו בעיר ובסביבתה על מי הצליח לעזוב במהלך ההפוגה, איך התנהל הפינוי ומה השתנה עבור אלה שנותרו. רבים סירבו להתפנות מסיבותיהם קרובי המשפחה שלי גרים לא רחוק מאולשקי, אבל אף אחד מהם לא עזב - לכל אחד יש את הסיבות שלו. אני יודע שהרבה אנשים עזבו את אולשקי בעצמם, אבל שמעתי על זה בעיקר מחברים. יש למשל אישה מעולשקי, מתנדבת. כל הזמן הזה היא עצמה האכילה את החיות שנותרו בעיר. ערב משטר השתיקה היא שוב ניסתה להוציא את החיות ופוצצה במוקש. במהלך הפינוי היא הייתה בבית החולים עם פציעה מפיצוץ מוקש. יש לה כחמישים חיות. נאמר לה שאפשר לקחת איתה רק שניים או שלושה. הם סירבו לקחת את השאר. והיא החליטה להישאר. חלקם פחדו מסינון באנאפה אמי הצליחה לעזוב את אולשקי בזכות הפינוי הזה. כמה אנשים, למרבה הצער, סירבו ללכת: לפני שעזבו, נפוצו שמועות ברחבי העיר שסינון קפדני יחכה לכולם באנאפה. [כתוצאה מכך לא היה סינון]. לחלקם צילמו את הדרכונים, בעוד שאחרים כלל לא ביקשו מסמכים. אף אחד לא איים. עבור אמא שלי, העיקר היה פשוט לצאת. היא אמרה כי במהלך משטר השתיקה, הצבא הרוסי העביר באופן פעיל ציוד. לדבריה, לאחר כריתת כבישים וקטעים בודדים של עמדות הציוד הצבאי לשעבר בעיר, היו הרבה יותר. פינוי לא חל על יישובים שכנים אף אוטובוס לא ניתן למחנות הקוזקים. בגלל זה קרובי המשפחה שלי לא עזבו. מה שהכי כואב לי זה איך שהם מדברים על זה עכשיו: "מי שרצה, עזב". אבל זה לא נכון.