טחטרובנצ'י: נהרג חרזי האמין שהיציאה למלחמה עם הטליבאן אינה האינטרס הטוב של המדינה/ אחת הדאגות העיקריות של נהרג חרזי הייתה אותה מדיניות שאנו מתייחסים אליה כמדיניות השכונות כיום.
🔹 "Majid Takht Ravanchi", סגן שר החוץ המדיני, בחלק השני של הפאנל המתמחה "תפקידו של שנהרג חרזי בבניית קונצנזוס מדיניות חוץ" אמר:
🔹 בתחילת המשרד נהרג ד"ר חרזי, ודיפלומטים איראנים נהרגו במזר-אי-שריף. אירוע זה יצר ויכוחים רחבים ברחבי הארץ, לא רק במשרד החוץ, אלא גם במישור המדיני. השאלה העיקרית הייתה מה צריך לעשות בנידון? האם עלינו לשתוק מולו? מטבע הדברים, לא יכולנו להיות אדישים לעדויות של עמיתינו, במיוחד הדיפלומטים של המדינה. מצד שני, ליציאה למלחמה עם הטליבאן עלולה להיות גם השלכות נרחבות על המדינה. 🔹 כפי שציינתי, בקיץ 1377 הועלו דיונים רציניים ונרחבים בנושא זה הן במשרד החוץ והן ברמת הארץ והמועצה העליונה לביטחון לאומי. להרוג לד"ר חרזי הייתה גם אחריות כבדה בתחום זה כשר החוץ; גם בגלל מעמדו המשפטי וגם בגלל האמון של מנהיג המהפכה שנהרג ושל הנשיא דאז. כמובן, אינני רוצה לומר שכל חוות דעת או הצעה שלו היו בהכרח בסיס ההחלטה הסופית, אבל דעותיו יכולות להיות משפיעות בקביעת דרך קבלת ההחלטות במדינה.
🔹 נהרג חרזי האמין שאסור לנו לצאת למלחמה עם הטליבאן; כי מלחמה כזו לא הייתה אינטרס של המדינה. באותה תקופה עמדו גם הכוחות המזוינים המיליטנטיים של המדינה בכוננות בגבולות, אך בסופו של דבר החליטה המערכת שלא להיכנס למלחמה; מלחמה שעלולה להיות בעלת השלכות נרחבות על המדינה.
כמובן, הדיפלומטיה האיראנית הייתה מאוד פעילה באותה תקופה. אחד החששות המרכזיים של חרזי שנהרג היה אותה מדיניות שאנו מתייחסים אליה כיום כמדיניות שכונתיות; המשמעות היא לנסות ליצור את היחסים הטובים ביותר עם כל השכנים, ללא הבדל בין מדינות שכנות בדרום, מזרח, מערב או צפון איראן.
🔹 הוא גם עקב אחר הגישה הזו ברצינות באותה תקופה. מסיבה זו, למרות החשיבות והרגישות של סוגיית מות הקדושים של דיפלומטים איראנים במזר-א-שריף, הם ניסו לנהל נושא זה בדרכים שלא ישפיעו לרעה על מדיניות השכנות של איראן ועל יחסי המדינה עם שכנותיה.