זריף: נהרג חרזי לא קיבל שום החלטה ללא התייעצות וחקירה
🔹 שר החוץ לשעבר, מוחמד ג'וואד זריף, אמר בחלק השני של הפאנל המתמחה "תפקידו של ההרוג חרזי בבניית קונצנזוס מדיניות חוץ":
🔹 הרג ד"ר חרזי היה טוב מאוד בלהתייעץ ולהקשיב לדעות של אחרים. אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מדברים הרבה ומקשיבים פחות; אבל ד"ר חרזי תמיד היה מקשיב טוב והקשיב לדברי אחרים יותר מאשר לדבר.
מסיבה זו, הפוליסות שבהן נקטו היו מאוד מחושבות. מר מוסטפאווי גם ציין בצדק שההרוג חרזי לא עשה שום דבר פזיז; כי לפני כל החלטה ומילה הוא התייעץ פעמים רבות ושוחח עם חבריו ועמיתיו.
🔹 במהלך מלחמת איראן-עיראק ולאחר סיומה, כשהמשא ומתן רק התחיל, נכנס הרוג חרזי לניו יורק. באותה תקופה הלכנו בשני מסלולים של משא ומתן: דרך אחת הייתה המשא ומתן הקשור להחלטה 598, שנמשכה באמצעות המזכיר הכללי של האו"ם; הדרך האחרת הייתה המשא ומתן הדו-צדדי בין איראן לעיראק, שהתנהל באמצעות הנציגים הקבועים של שתי המדינות בז'נבה. במשא ומתן זה, עמיתנו וידידנו היקר, מר סירוס נאסרי, נכח מהצד של איראן וברזן תקריטי, אחיו של סדאם חוסיין, נכח מצדה של עיראק.
היה חשוב לנו מאוד שמשא ומתן ישיר עם עיראק לא יפחית מתפקיד האו"ם. גם להרוג חורזי הייתה רגישות מיוחדת לנושא הזה.
אני זוכר שבאוגוסט 1990, במקביל להתקפה הקרקעית של עיראק על כווית, נסענו ד"ר חרזי ואני לאי גטלנד בשוודיה. מר איאן אליאסון, הנציג המיוחד של מזכ"ל האו"ם למלחמת איראן-עיראק, נסע לאי זה לחופשה. בהתעקשותו של ההרוג חרזי, הלכנו לשם כדי ליידע את פקידי האו"ם על המשא ומתן הדו-צדדי ולהבטיח שהאו"ם לא יישאר מחוץ לתיק המלחמה בין איראן לעיראק.
המשא ומתן נמשך והאו"ם מילא תפקיד חשוב בסיום המלחמה, סיום כיבוש איראן ושחרור שבויים איראנים. חלק חשוב מהנושאים הללו נדון באמצעות משא ומתן דו-צדדי והגיע לסיכום.
🔹 נהרג חרזי תמיד הדגיש בשמירה על תפקיד האו"ם. אחד המקרים שהיה לי הכבוד לעבוד איתו בשיתוף פעולה הדוק היה יישום סעיף 6 בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 598; הנושא התייחס למשא ומתן הקשה עם האו"ם בנוגע להכרה בסדאם כאחראי לפתיחת המלחמה.
🔹 למשא ומתן הזה היו הרבה עליות ומורדות, אבל הרגו חורזי הלכו אחריו בשלווה ובקור רוח המופתיים. מאמציו הישירים, שיתוף הפעולה והתמיכה של האייתוללה האשמי רפסנג'אני ודעתו החיובית של מנהיג המהפכה שנהרג, סייעו בסופו של דבר למדינה להשיג ניצחון חשוב בתחום זה.
העובדה הייתה שאנשים רבים בעולם ראו בסדאם חוסיין את היוזם של התוקפנות נגד איראן, אך האו"ם לא הכיר בעובדה זו רשמית עד אז. העיסוק בתיק זה והשגת תוצאה בו נחשבה להישג חשוב עבור רפובליקת הסלאמי של איראן.