פז'שקיאן: אם הנתונים זמינים, זה נותן כוח קבלת החלטות וניהול
מהחלק המרוחק ביותר של המדינה הזו למישהו שגר בצפון העיר הזו, הם לא צריכים לקבל שירותים נפרדים.
🔹 אם הרופא לא יודע איפה מישהו גר, מהי איכות החיים ומה המצב, הוא לא יכול לרשום מרשם לטיפול. מה שנראה כמחלה הוא סימפטום למכלול לחצים וצרות שהאדם סובל בסביבה, במשפחה ובמקומות שבהם הוא חי. באותה תקופה בעצם חיפשנו את אותו "מוטב" או את אותו "קוד" כדי לדעת מי, איפה הוא נמצא ואיזה שירות הוא צריך.
🔹 הייתה רעידת אדמה ושיטפון; אני צריך לדעת את מי לחפש ואיפה לעזור. זה לא הדיון היחיד ב"שליחת סחורה"; הדיון הוא "אני והרופא שלי".
מחלה נוצרת על ידי תנאי הסביבה, מחמירה על ידי תנאי הסביבה ומובילה למוות של אדם. הרופא מחויב לראות את כל זה ולחשוב על פתרון לכל זה. 🔹 אני לא יכול להיות רופא, פשוט לשבת במשרד וכשהמטופל מגיע, כואב לו הראש, אני כותב משכך כאבים או שהוא משתעל, אני נותן לו סירופ; זה לא אני צריך לעשות את התנאים שגרמו לאדם הזה להיתפס כדי שהוא לא ייתפס שוב.
זה המקום שבו אני צריך לדעת את הקוד הזה, לדעת את המיקום; אני חייב להבין את החנות והחנות שבה הוא עובד, המפעל הזה שהאוויר שלו מזוהם ועוד אלפי דיונים. זוהי אפשרות אינסופית; אינסוף אפשרויות לכולם. זה דיון אחד לדואר, זה דיון אחר למחלקת החשמל, זה דבר אחר לגבי הגז וזה דיון אחר לכל מי שרוצה לתת שירות. כתוצאה מכך, אנחנו צריכים לדעת ובגלל זה יקיריהם צריכים להשתדל ככל האפשר להשיג את ה"קוד" הזה; זה אומר לקבל את הכתובת הזו כדי שיוכלו לעזור לרופא, גז, חשמל, מים, שירותים עירוניים לשירות.
מי אמר שצריך לתת אותו כסף למי שיש לו כסף כמו שאנחנו נותנים למי שאין לו לחם ללילה. ההיגיון קובע שצריך לטפל במי שיש לו בעיות, ולתת לכולם אותו דבר זה לא הוגן ולא הוגן.
אם אני יודע מי לכוד איפה, אז כפוליטיקאי אני יכול לעזור יותר כי הוא בסכנה. מי שחייו טובים אינו בסכנה. הסכנה מאיימת על מי שמובטל, זקן, חולה ואיבד את האפוטרופוס שלו או מתגורר בפאתי העיר. הממשלה והבריאות חייבות לראות אותו ולספק לו שירותים. היא מסמיכה את הצד לקבל החלטה מכרעת.