פצע של אריחי טורקיז
🖋 פדרם פקאיין - פעיל תקשורת
ביום שישי האחרון יצאתי לעוספיה; אבל הפעם לא הייתה לעוספיה את השכרות הרגילה, המסגד והשוק, הארמון והכיכר, כל אחד מהם היה סיפור של זר, אריחי הטורקיז היו מצולקים וריח ההל והזעפרן הקסום נשטף מסמטאותיו.
שנאה כבדה לוחצת את גרוני; אוצר התרבות, האמנות, החוכמה וההיסטוריה שאין לו תחליף נקבר בדממה מרה; עיר שגילמה את הזהות המוסלמית האיראנית בהקשר של חיי היומיום; עיר המשחזרת את הזיכרון ההיסטורי של איראן באמצעות חימר ומראות, אריחים ומילים, כיכרות וצריחים, שווקים וגנים; עיר שכל רחוב שלה היה פרק מתוך ספר איראן וכל עמוד ומרפסת היו שורה מספר הציוויליזציה של הארץ הזאת, עכשיו היא הייתה באחיזת הגלות.
מה שקרה לעוספיה במלחמת הרמדאן לא היה רק מבצע צבאי. עשרות פצצות וטילים נחתו על עיר שעם יותר מ-22,000 חפצים לאומיים נחשבת לאחד ממרכזי הציוויליזציה הגדולים בעולם האסלאמי ולאחד ממרכזי התרבות והאמנות החשובים באסיה, אחרי מכה.