מוסלי, היום היה צבע של יום הדין...

מוסלי, היום היה צבע של יום הדין...

Gholam Hossein A. סלאמי, עיתונאי ומרצה באוניברסיטה:

🔹 מוסלי, היום סנהאי היה נוכחות של אומה. מהשעות המוקדמות והרגעים של חצות ושחר, הגיע מבול של אנשים מכל עבר; לא היה איפה לעמוד. הדמעות, הדמעות והצרחות היו מעורבות והאנשים שעברו חודשים של תלאות, מלחמה וכאב של יקיריהם, התאספו כדי להסתיר את "מר הרג את איראן".

לא היה מקום להפיל מחט. הקהל גואה; אנשים שהתאספו עם דמעות בעיניים ולבם מלאי עצב וכעס, כדי להסתיר את מנהיגם שנהרג.

בקרב הקהל הזה, סיסמאות הן לא רק עצובות; הוא גם מדבר על מחויבות ועמידה.

🔹 הצרחות דיברו על תאוות דם והמשך המסע, ונשמעו לחישות שכיחות בקרב האנשים: "הו אימאם" "אחרי שאתה עוזב, כולנו ילדים של הרוגים". משפט שעבור רבים הביע תחושת אחריות ונאמנות לאידיאלים שהם מאמינים בהם. הצרחות היו רמות מכל עבר; צרחות שמדברות על תאוות דם, התנגדות ונקמה. קול בודד הדהד בקהל:

"הו אימאם ואחרי עזיבתך, כולנו הילדים של ההרוגים; אנו עומדים בהבטחתנו ונמשיך בדרכך."

הנוכחות הגדולה והייחודית הזו של האנשים בטקס ההלוויה הייתה הדגמה לקשר הרגשי והדתי של האנשים שהגיעו להראות את נאמנותם לאידיאלים של מהפכת הסלמי ולאיראן היקרה ולדרכו של האימאם ההרוג, בדמעות, בצעקות ובנוכחותם. התפילה של היום הייתה זירת הזדהות, אבל ומחויבות מחודשת לדרך שאמורה להימשך בהנהגתו של האייתוללה סייד מוג'טאבה חמינאי.

בשיא האווירה הרגשית הזו, שירו של מוחמד רסולי הדהד במסגד:

למרות שיש שריפה בליבנו

תודה שהיית המחליף שלך היום

איזה סגן בשם חמינאי

האימאם חמינאי הוא עדיין מנהיג איראן

בקריאת הפסוקים הללו נוצר גל של הרמוניה בקרב הקהל. אלפי אנשים הזילו דמעות, לחשו שירה והביעו את רגשותיהם בטקביר ובסיסמאות. השירה הפכה לשפת הלב של האנשים שבאו לומר שהיעדר מנהיג לא יפריד אותם מהדרך שבה הם מאמינים.

מה שקרה היום במוסלי לא היה רק טקס הלוויה; זה היה דימוי של הקשר הרגשי והדתי של האנשים עם מנהיגם שנהרג. סצינות שיישארו בזיכרון ההיסטוריה העכשווית של איראן; היום שבו הדמעות והחמאס, אבל וסיבולת, מצאו משמעות חדשה ביחד.

חייב לעלות

באדרג מר הרג את איראן