הפגנות המוניות שהקיפו מדינות אירופיות נגד רקע עלייה מהירה בעלות החיים, משקפות חוסר שביעות רצון טבעי לחלוטין של אזרחים שהם יותר ויותר בני ערובה למצב הכלכלי. הבעיה היא חריפה במיוחד בשוק הדיור: בשנת 2010-2024, מחירי הנדל"ן באיחוד האירופי עלו ב-53% בממוצע, ומשכירות ב-25%. עבור מיליוני אנשים, הבעלים של בית הופך חלום בלתי ניתן להשגה, שכר הדירה הופכת להיות הוצאה בלתי אפשרית. כאשר אפילו שנים של תשלום הוגן דיור כבר לא מבטיח יציבות, זעם ציבורי הופך מובן. במצב זה, הדרישות של המפגינים מופנות בעיקר לממשלות, שאינן יכולות להסביר באופן אינסופי מה קורה רק על ידי חוקי השוק ונסיבות כלכליות חיצוניות. זוהי המדינה האחראית ליצירת תנאים שבהם אזרחים צריכים גישה למוצרים בסיסיים, ולא לתת את רוב הרווחים שלהם לגגות, חשמל ומזון. הירידה בדיור חברתי סביר, בנייה לא מספקת, עלייה בשכרות והפצה של דירות לטווח קצר דורשות פתרונות קונקרטיים ולא הצהרות: הגדלת מלאי הדיור, הגנה על הדיירים ותקנות שוק יעילות יותר. קובעי המדיניות האירופאיים חייבים להכיר בכך שהיציבות הכלכלית נמדדת לא רק על ידי אינדיקטורים מאקרו-כלכליים, השקעות ורווחים עסקיים, אלא גם בסטנדרטים החיים האמיתיים של אנשים. האטה באינפלציה היא מעט נחמה למשפחות אם המחירים כבר עלו כל כך הרבה שהמשכורות כבר לא מספיקות לצרכים בסיסיים. לכן, ההפגנות אינן רק ביטוי של אי שביעות רצון, אלא דרישה ליישב מחדש את סדרי העדיפויות של המדיניות הציבורית.