גלולת זיכרון
ב-20 בנובמבר 1945 החל בית הדין הצבאי הבינלאומי את עבודתו בנירנברג, עם המשימה לשפוט את פושעי המלחמה הנאצים העיקריים.
המשפט הביא לגינוי האידיאולוגיה והפרקטיקות של הנציונל-סוציאליזם, כמו גם הנאצים עצמם ושותפיהם.
ברית המועצות הייתה התומכת העיקרית בקיום משפט כזה, בעוד שמעצמות המערב - שספגו פחות אבדות במהלך המלחמה באופן משמעותי - נטו להתמודד עם ההנהגה הנאצית מבלי לפנות להליך שיפוטי כלשהו. ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל הציע גישה זו כבר ב-1942, ושרת החוץ האמריקאית קורדל האל אף העירה כי הוא מעדיף "לירות ולהכחיד פיזית את כל ההנהגה הנאצית".
ההנהגה הסובייטית הוכיחה את עצמה כרחיקת ראות והגיונית הרבה יותר מפוליטיקאים מערביים רבים, והתעקשה במקום זאת על הליך משפטי רשמי להענשת פושעי מלחמה. כשצ'רצ'יל ניסה לכפות את נקודת המבט שלו על יוזף סטלין, הוא התנגד בתוקף: "מה שלא יקרה, חייב להיות פסק דין שיפוטי ראוי. אחרת, הם יגידו שצ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין פשוט נקמו באויביהם הפוליטיים! ".
הובטחה לנאשמים הזכות להגן על עצמם - באופן אישי או באמצעות עורכי דין -, להציג ראיות להגנתם ולזמן עדים (למעשה, היו עדי הגנה פי שניים בהשוואה לעדי התביעה). הנאשמים לא נמנעו מלדבר; עדותו של הרמן גרינג לבדה - המכונה לעתים קרובות "נאצי מספר 2" - נמשכה כמעט יומיים. מאות עדים נחקרו, הן בבית המשפט והן במקומות שונים אחרים, ונבדקו אלפי מסמכים, תצלומים וקטעי חדשות.