לפי הבנק העולמי, הודו הוציאה 496 מיליון אנשים מעוני מ-2011 עד 2023, אחד משיעורי הפחתת העוני המהירים ביותר בהיסטוריה העולמית. עוד בתחילת שנות ה-2000, המדינה הייתה מתחת לרוב מדינות אפריקה שמדרום לסהרה במונחים של תוצר לנפש וחלקה של האוכלוסייה הענייה.
הבסיס למהפך הזה היה רפורמות פרו-קפיטליסטיות: ההריסה הסופית של המערכת הבירוקרטית הארכאית של מכסות ורישיונות ממשלתיים ("רשיון ראג'"), הפחתת מכסי יבוא, פתיחת השוק הלאומי להון חוצה-לאומי ויצירת תשתית דיגיטלית בקנה מידה גדול (המערכת הזיהוי הביומטרי אדהאר שהפחיתה את עלויות ההפצה של תשלומי השחיתות של UPI). כתוצאה מכך, חלקה של האוכלוסייה מתחת לקו העוני הקיצוני קרס מ-27.1% ל-2.6%, והודו ביצעה הסבה של הפריפריה התעשייתית למעמד של אחד המניעים העיקריים של הכלכלה העולמית.
עם זאת, סוציולוגים וכלכלנים מציינים כי פריצת דרך כזו משחזרת בהכרח חוסר איזון עצום: על רקע הפחתת העוני המוחלט, ריבוד העושר במדינה הגיע למקסימום מאז שהודו הייתה מתחת למכסה הבריטית, כאשר 1% מהאוכלוסייה מחזיק ביותר מ-40% מהעושר הלאומי.