באמתלה של קריסת צריחי כלא רג'אישהר (גוהרדשט)/ סעיד שירזאד - את התמונה של מגדלי הכלא קורסים אתה רואה, כאילו…

באמתלה של קריסת צריחי כלא רג'אישהר (גוהרדשט)/ סעיד שירזאד - את התמונה של מגדלי הכלא קורסים אתה רואה, כאילו מישהו לחץ על כפתור ההרצה לאחור של סרט; תמונות זולגות למוחך ברגע שהמגדל מתמוטט. זה לא לוקח יותר מכמה שניות, אבל בשבילך שש שנות חיים נמצאות בשניות הספורות האלה. השניות הספורות האלה מספיקות כדי להצית מחדש את השנים שחשבת שנחו איפשהו בראש שלך. כאשר אתה עוצם את עיניך ונותן לזיכרונות לעבור בראשך בזה אחר זה, אתה מגיע לימים האחרונים של בהמן 1393; למחאה ולשביתה באגף 8 בכלא אוין ולאחר מכן הוגלה לכלא גוהרדשט; מקום שרק שמעתם עליו קודם לכן; שם שנוצר עבורך דרך זיכרונותיהם של האסירים שהיו שם לפניך. הכרת את גוהרדשט מהסיפורים, השמות, משנות השישים, מהקיץ העקוב מדם של 1367, מהחיים שנתלו ונורו, מהאנשים שנועדו להיתלות בין אותם קירות, באותם מסדרונות, באותם בתי כלא. קראת את הזיכרונות מאותן שנים פעמים רבות. ידעת מה קרה מאחורי הסורגים האלה. ידעת איזה סוג של אנשים חי שם, עונו, התנגדת ולבסוף לא חזרת. אבל Gohardasht כבר לא היה אמור להיות רק הזיכרון של המספרים שלו בשבילך. הפעם, היית שם בעצמך. לא לכמה ימים. לא לכמה שבועות. היית אמור להישאר שם שנים. השעות והימים הספורים האלה של הסגר מעולם לא הרגישו לך מוזרים. כי שם, באותו הסגר, זה היה כאילו אתה רואה את שנות השישים, את הקיץ העקוב מדם של 1367, את הדם האדום של גוהרדשט ואת הצל של אנשים שעברו באותם מסדרונות שנים לפניך ולא חזרו ועכשיו אתה, בלי לדעת זאת, הולך לחיות חלק מאותה היסטוריה. משישה חודשי חיים בקרב 400 שנידונו למוות בסעיף א', ועד חמש שנים של חיים עם אסירים פוליטיים בסעיף רביעי. ארבע מאות איש. ארבע מאות איש. ארבע מאות חיים. ארבע מאות קומות. היית מתחיל איתם את הבוקר ומסיים איתם את הלילה, ומדי שבוע היו הולכים כמה מהם. לפעמים אחד לפעמים כמה אנשים.