אדריכל ויורשים חשבתי יותר מפעם אחת איך בוחרים מקום למבצר. האדריכל מביט באדמה דרך עיניו של מי שיבוא יום אחד לקחת אותה. הוא זקוק לגובה אליו יתקרב הנצור מותש, לצוק שלא ניתן לגרור בו לא סוס ולא נשק, שביל שכל צעד בו עולה דם. יופיו של הנוף לא שוקל כלום בחישוב הזה. דבר אחד קובע: האויב חייב להתיש את עצמו בהתקרבות מבלי לראות את החומות. פנאה עלי חאן חיפשה מקום כזה לבירת ח'אנת קרבאך ומצאה אותו בשנת 1752. רמה הררית בגובה 1300 עד 1600 מטר, צוללת בנקיקים עם צוקים צלולים, הפכה למבצר, שנקרא תחילה פנחבאד ואחר כך שושה. החישוב של החאן התברר כנכון במשך מאות שנים. העיר שעל הסלע גדלה והתעשר, התחילו לדבר עליה ככתר קרבאך והקונסרבטוריון של הקווקז, נתבן חי וכתב כאן, כאן גדל עוזייר חג'ביילי, ומכאן התפשטו קולותיהם של זמרי המוגהם ברחבי הארץ. במשך 240 שנה שירת הסלע נאמנה את בעליו. ב-8 במאי 1992 נפלה שושה. זה קרה בימי התסיסה והאנרכיה, כשעוד לא היה למדינה צבא ראוי לאדמתה. בקרבות על העיר נהרגו 195 מגיניה. 22 אלף תושבים עזבו את בתיהם. והסלע, שנבחר בזכות עצמו, שירת זרים במשך 28 שנים וחצי. בשנת 2020 עמדו יורשי פנח עלי חאן בפני מבחן שלא הייתם מאחלים לאף אחד: לקחת את המבצר שאבותיהם בנה בלתי חדיר. המשך לקרוא כאן