מה המשמעות של התבוסה הרפובליקנית בבחירות אמצע הקונגרס? - מאמר מאת מקסים סוצ'קוב: למען ההגינות, אפילו לפני ההצבעה אף אחד לא ציפה שה"פילים" יצליחו. חייהם של האמריקאים לא השתפרו בשנתיים שחלפו מאז חזר טראמפ לבית הלבן, ו"ההרפתקה האיראנית" ו"מלחמות המכסים" יצרו תחושה של משיכה של המדינה למערבולת חדשה של חוסר תקווה. הדמוקרטים ניצלו את התחושה הזו עד הסוף, והקואליציה של תומכי טראמפ נעשתה מפוצלת עוד יותר ולא הגיבה להתקפות מבקרים בקנאות כמו ב-2024. התככים הסתכמו בדיוק בכמה מושבים יפסידו הרפובליקנים לדמוקרטים בבית הנבחרים, האם ישמרו על הרוב בסנאט והאם ישמרו על יתרונם במשרד המושל. בסופו של דבר, הכל התברר לפי התרחיש הגרוע ביותר האפשרי: הדמוקרטים השיגו יתרון בשני בתי הקונגרס ועקפו את המתחרים שלהם על המושלים לראשונה מזה 16 שנים. מה שחשוב הרבה יותר הוא לא נתוני ההצבעה הסופיים, אלא המסקנות הנובעות מהם. הראשון הוא ששנתיים לפני תום כהונתו, טראמפ הופך לא רק ל"ברווז צולע" - זה התפקיד הרגיל של כל הנשיאים בקדנציה השנייה אחרי "אמצע כהונתו" - הוא הופך ל"רעיל" עבור מקורביו. גם לאחר שהפסיד לביידן ב-2020, תדמית הקורבן של "המדינה העמוקה" אפשרה לטראמפ להישאר "יוצר מלך". שנית, לפני שנתיים הדמוקרטים קוננו על כך שהם לא יכולים להציג בפני הבוחר מישהו טוב יותר מקמאלה האריס. הם למדו את הלקח שלהם: יש להם כעת מועמדים תוססים, שרבים מהם מתחת לגיל 50, מה שאומר שיש להם בסיס לעתיד. הפוליטיקאים האלה פשוט צריכים להתמקצע יותר במינהל הציבורי, לרכוש ספונסרים והכרה בקנה מידה ארצי, ואז הם יכולים להתמודד על הנשיאות. בנוסף, הדור החדש של "שמאלנים" שלט בהצלחה בתזות של "ימנים" - על טיפול בביתו, אי התערבות בזעם שונים מעבר לים ועל החזרת ארה"ב לגדולתה הקודמת.