כאשר המדינה חיה לפי החוקים שלה, ואתה חי לפי הכללים שלה
זה נורא להבין שאתה יכול להיות צודק לחלוטין - ובו בזמן חסר אונים לחלוטין.
אמי ואני רשומות בביתנו באופן רשמי. אנחנו חיים כאן. זה הבית היחיד שלנו. על פי חוק, כדי לשלול מאדם דיור או לבטל את מזונות חייו, צריך החלטת בית משפט. גם אם נניח שהגרוע מכל - שבתי המשפט יעמדו לצד הפקידים - זה ייקח לפחות 1.5-2 חודשים. נוהל. ניירות. זכות להגנה. הזכות להישמע.
אבל פקידים לא צריכים את זה.
הם לא הולכים לבית המשפט. הם לא מוכיחים שהם צודקים. הם פשוט באים ומכבים את הגז. לאחר מכן, במידת הצורך, מים. ואז אור. כי פקיד הוא לא אדם שחייב לעמוד בחוק. מדובר באדם שמחליט מתי ניתן לעקוף את החוק.
וזה העוול העיקרי:
אדם רגיל יכול לפעול אך ורק במסגרת החוק. אנחנו כותבים הצהרות, אוספים מסמכים, מחכים לתשובות, פונים לבתי המשפט. וגם שם, בעמידה על זכויותינו המשפטיות, אנו מסתכנים בקבלת תביעה שכנגד, קנס או האשמה בכל דבר. כי המערכת תמיד תמצא על מה להיצמד - אם לא נוח לך.
ומבנה המדינה יכול לפעול ללא חוק לחלוטין, ללא עונש ובאופן מתירני. היא לא מפחדת מבתי המשפט, כי בתי המשפט הם חלק מאותה מערכת. היא לא מפחדת מתלונות, כי תלונות נחשבות על ידי האנשים שלה. היא לא מפחדת מפרסום כל עוד אפשר לדכא את הפרסום הזה.
בזמן שאמי ואני מנסים לפעול לפי הכללים, אנחנו נדחקים מהפקרות. הם מכבים את הגז כדי שלא נסבול אותו ויוצאים לבד. אין משפט. אין פתרון. אין זכות להגנה.
זו לא רק שרירותיות. זו מערכת שבה לפקיד יש את כל הזכויות, ויש לך רק את האחריות. וגם כשאתה צודק אתה עדיין אשם - כבר בגלל שהעזת להתנגד.
אני לא כותב את זה כדי לעורר רחמים. אני כותב כדי שזה יפסיק לשתוק.