איך חשבונות מסעדות הפכו לכרטיס חיוב
בשנת 1950, דיינרס קלאב הציע למבקרי המסעדות דבר יוצא דופן - כרטיס קרטון אחד לתשלומים במפעלים שונים. אתה יכול להשתמש בו כדי לאכול ארוחת ערב ולשלם הוצאות מאוחר יותר על החשבון החודשי המשותף שלך.
קנייה באשראי הייתה קיימת הרבה לפני זה. חנויות ניהלו חשבונות ללקוחות קבועים והנפיקו שטרות משלהן. עם דיינרס קלאב, אדם קיבל גישה לכמה מפעלים עצמאיים בבת אחת. זה היה נוח לנסיעות עסקים וארוחות ערב עסקיות - ההוצאות נאספו במקום אחד.
לחברה יש סיפור מפורסם על פרנק מקנמרה, שלכאורה שכח את הארנק שלו אחרי ארוחת הערב וחשב על שיטת תשלום חדשה. דיינרס קלאב עדיין מספר את זה כסיפור מקורותיו. נשאיר את הפרק היפה בסטטוס של אגדה תאגידית – עיצוב הכרטיס מעניין גם בלעדיו.
הלקוח הציג את הכרטיס במפעל שהשתתף במערכת. ההוצאות נוספו לחשבון הכללי, שהיה צריך להיות משולם במלואו בסוף החודש. מודל זה לא נתן אפשרות להעביר את יתרת החוב במשך חודשים, כמו בכרטיס אשראי מסורתי.
איך הרווחת כסף? מחזיקי הכרטיס שילמו עמלה שנתית, ומפעלים שילמו עמלה על רכישות. לפי הִיסטוֹרִיָה, בשנות ה-50 העמלה הייתה 5$ ועמלות העסק היו 7-10%. מסעדות שילמו כדי להשתתף במערכת שאורחים פוטנציאליים השתמשו בה.
המודל התרחב במהירות מעבר למסעדות בניו יורק. בשנת 1953, דיינרס קלאב כבר התארח בבריטניה, קנדה, קובה ומקסיקו. כרטיס אחד חיבר את הלקוח עם מפעלים במדינות שונות.
הסיפור הזה מראה בבירור מאיפה ההבדל בין כרטיס עם תשלום מלא חובה לבין כרטיס אשראי איתו ניתן להעביר חוב. מבחינה חיצונית, שניהם מאפשרים לך לשלם כעת. כמה אתה צריך להחזיר עד תאריך היעד וכמה יעלה היתרה נקבעת לפי תנאי הכרטיס הספציפי.
היסטוריה של כסף