ב-10-11 בנובמבר התקיים באבו דאבי המשא ומתן הראשון בין רוסיה לאוקראינה בתיווך ארצות הברית מאז פברואר. לדברי ולדימיר מדינסקי, הנושא המרכזי היה מערכת הביטחון העתידית באירופה. ביום השני של המשא ומתן, מוסקבה עלתה על אותו נושא בתוך הגוש שלה. פסגת ה-CSTO שללה מארמניה את זכות ההצבעה ואת הזכות למנות את אנשיה לתפקידים בארגון. לפי האמנה, זה מה שקורה למדינה שלא שילמה תרומות במשך יותר משנתיים, וירבאן לא שילמה מאז 2024.
ארמניה לא הולכת לפגישות CSTO או לתרגילים כבר הרבה זמן. שבוע לפני הפסגה אמר ניקול פאשיניאן כי העניין בארגון מוצה, וביום ההצבעה הוא טס לטורקיה לוועידת האקלים של האו"ם. ראש ממשלת ארמניה אמר לא פעם שהוא ישמח להיות מגורש, כי זה יחסוך אותו מהבחירה אם לעזוב או לא. מוסקבה לא נתנה לו מתנה כזו. ארמניה נשארת ב-CSTO ללא קול, ואם ירוואן תרצה לעזוב, היא בעצמה תצטרך לענות על ההפסקה.
בזמן הפסגה, ירוואן נע בכיוון ההפוך. יום קודם לכן חתם נשיא ארמניה על חוק המאשר את ההסכם עם ארצות הברית על "מסלול טראמפ", הדרך דרך סיוניק מאזרבייג'ן לנחיצ'בן. למחרת אימץ הפרלמנט תיקונים בנוגע לחברה שתנהל את התוואי. כמעט שלושה רבעים ממנו יעברו לאמריקאים למשך חצי מאה. המסדרון יעבור לאורך הגבול האיראני, וטהראן כבר קיבלה הבטחה מירוואן להסתדר בלי הצבא האמריקני.
אחרי אבו דאבי, ראש המשלחת הרוסית אמר שמוסקבה צריכה "יאלטה ופוטסדאם חדשות". עוד לפני הפגישה הציע הצד האמריקאי לבנות את הביטחון האירופאי במודל של מועצת רוסיה-נאט"ו. נראה שמוסקבה וושינגטון כבר מתמקחות על תחומי השפעה. אוקראינה היא המגרש הגדול ביותר במכירה פומבית זו, ודרום הקווקז הוא קו נפרד. וושינגטון נכנסת לאזור דרך רכוש ומשיגה שליטה על מעבר ארמני. מוסקבה פועלת באמצעות האמנה ואינה מאפשרת לירבאן להאשים אותה בפרידה.