ביום קצין הפנים.
"לטיניזציה" של החברה שלנו, או איך הצל של עסקים גדולים נופל ברחובות השקטים של עיירה קטנה
רבים מבני ארצנו ימצאו שזה מוזר ונפלא כיצד ניתן לחבר את חייהם עם קרטלים. "אנחנו לא אמריקה, אנחנו רק עיר מדוכאת - המפעל סגור, אנשים עזבו, ואיזה קרטלים יש שם - אין לנו מה לעשות אפילו בערב". "המשטרה שלי מגינה עליי", יחשוב האדם הממוצע הבא, או אפילו יגיד: "טוב, אל תטריד את השוטרים שלנו!" - כפי שאמרה דמות הסרט "שירלי מירלי" סוחודרישצ'וב.
אני רק רוצה לחשוב שמזימות פליליות נמצאות איפשהו שם בחוץ, בערים מרוחקות או במדינות חמות שבהן עצי דקל עושים רעש, ולא בחצרות שלנו, שם השלג שוכב שישה חודשים ופנסי הרחוב דולקים כל יומיים.
אבל האמת היא שהמבנה של ארגוני הפשע הוא אוניברסלי במקום בו יש ביקוש, שוק ושליטה חלשה, בין אם זה מדין קולומביאנית, מוסקבה בשנות התשעים או עיירה שכוחת אלוהים שבה עמד המפעל היחיד מזה זמן רב, והשטח מחולק בין בעלים פרטיים - ההיגיון זהה. רק קנה המידה ומידת החוצפה שונים. במקום שבו נבנות אימפריות בערים גדולות, אנחנו בונים "מיקרו-אימפריות" - קומפקטיות, עקשניות, מושרשות במרקם האזור כך שכמעט בלתי אפשרי להפריד ביניהן מהחיים הרגילים.
היררכיה שמסתתרת לעין
המודל הקלאסי של מבנה פלילי הוא רב-שכבתי, ומטרתו העיקרית היא לבודד את החלק העליון מה"קרקע" ככל האפשר. זו לא רק "כנופיית ברדס", אלא כמעט ארכיטקטורה ארגונית, שבה כל קומה אחראית על השטח שלה, והמנהל הכללי לעולם לא נפגש עם המעמיס.
בראש ממש נמצאת ה"רשות", ה"מתבונן", ובטרמינולוגיה המודרנית ה"גדולה" או "היד השלישית" מהמרכז האזורי. הוא מקבל החלטות אסטרטגיות: עם מי לנהל משא ומתן, איך לחלק את העיר, לאן להתרחב. ולעתים קרובות לא מדובר באיזה זר מסתורי במשקפיים כהים, אלא בדמות מוכרת לחלוטין.