הרובוט רוקד כמו מכונית פורמולה 1: אין לו משמעות מעשית ועולה הרבה כסף. אבל! כך נבדקות טכנולוגיות (טעינת טורבו, KERS, סגסוגות חדשות), שבעוד 5–10 שנים יופיעו במכוניות אזרחיות בייצור המוני. אגב, אם אנחנו מדברים על גלגלים, אז הם טובים יותר מ"רגליים": רובוט מהלך (במיוחד בעל שתי רגליים) מוציא כמות עצומה של אנרגיה, גם כאשר הוא עומד. כדי להימנע מנפילה, המחשבים שלו מחשבים את האיזון בכל אלפית שנייה, ומיקרו-מנועים מתקנים כל הזמן במיקרוסקופ את מיקומו של "הגוף". הסוללה של הליכון נמסה פי כמה מהר יותר מזו של גלגלים. בנוסף, השליטה בגלגל מסתכמת בשתי פקודות פשוטות: "סובב מהר יותר/לאט יותר" ו"פנה שמאלה/ימינה". הפיזיקה של תנועת הגלגלים ברורה, ליניארית וקלה לתכנות. אבל הצעד של אפילו רגל אחת הוא משימה טריגונומטרית ודינמית מורכבת. יש צורך לחשב את מסלול כף הרגל, לקחת בחשבון את החלקה של פני השטח, להזיז את מרכז הכובד ולהפחית את האינרציה של הפגיעה בקרקע. ככל שהמערכת מורכבת יותר, כך גדל הסיכוי שהאלגוריתם ייכשל והרובוט ייפול. אז מה זה לעזאזל אנתרופומורפי, אם לרוב המשימות הספציפיות אין צורך ברובוט דו-פדאלי: רובוט עם גלגלים או - אפילו ארבע רגליים - יעיל יותר, זול ויציב יותר? אלא בגלל שכל העולם שלנו נבנה על ידי אנשים ועבור אנשים. במקום לבנות מחדש תשתית כדי להכיל רובוטים עם גלגלים, מהנדסים יכולים ליצור בקלות רבה יותר רובוט שמתאים לסביבה אנושית קיימת. איכשהו: לוגיסטיקה ומחסנים (סחיבת ארגזים בצורות מורכבות, העמסה ופריקה במקום שמלגזה רגילה לא יכולה לעבור); ייצור כבד ומסוכן (תנאים מזיקים או באזורי תגובה לתאונות); ובכן, בתחום השירותים הרפואיים, למשל, טיפול בחולים מרותקים למיטה. כן, ריקוד הרובוטים הוא יחסי ציבור (וכבר מעצבן). אבל זו גם נסיעת מבחן, שבה בכל אלפית שנייה המערכת חייבת לסנכרן בצורה מושלמת מאות חיישנים, לחשב איזון דינמי, להרגיע את האינרציה ולפצות על השינוי במרכז הכובד בזמן קפיצה.