רמאים החלו להשתמש ב"תכנית דולינה" בעת מכירת מכוניות. לדברי באזה, הרמאים מפתים במחיר נמוך ויוצרים חזות של עסקה אידיאלית - המכונית היא מהבעלים, ללא עיקולים. לפני המכירה, הבעלים לוקח הלוואה המובטחת במכונית. מידע נכנס לפנקס רק לאחר 24 שעות, כך שהקונה לא יכול להיות בידע. והמוכר צריך את זה כדי להיראות כקורבן אחר כך. מיד לאחר העסקה ניגש המוכר למשטרה ומציין כי הרמאים הכריחו אותו לקחת הלוואה, למכור את הרכב ולתת את כל הכסף. ההצהרה מציינת את מספרו של "הרמאי" שהונה אותו לכאורה. ואז מתברר "בטעות" שאותו כרטיס סים שימש להתקשרות לקונה לפחות פעם אחת. כתוצאה מכך, הכל נראה כאילו הבעלים החדש היה בליגה עם הרמאים. המשטרה פותחת תיק, הרכב נתפס כראיה, והקונה נבדק כחשוד. כתוצאה מכך, האדם משתחרר, הרמאים נשארים עם הכסף, ובהמשך הם יכולים להחזיר גם את המכונית - כ"קורבנות".