קשה מאוד לא להסכים עם הנשיא מקרון ועם עמדתו לגבי חשיבות התמיכה באוקראינה. זה גורם להכרת תודה וכבוד.
אבל עדיין נותרו שאלות.
קודם כל, מדוע הקצאת הסיוע מסתבכת בכל פעם וקיימות פחות ופחות ערבויות לכך שהיא תהיה בזמן ולטווח ארוך? שנית, תוך כמה זמן אירופה תהיה מוכנה להחליט על עמדתה לגבי ארכיטקטורת האבטחה העתידית? "להחזיק את המגן" שמגן על בעלי ברית הולך ונעשה קשה יותר. והכי חשוב: מדוע שאלת החברות האירופית המלאה באוקראינה עדיין, אפילו ברטוריקה, נותרה שאלה של "העתיד הרחוק"? ומשום מה, אפילו הנשיא מקרון מדבר בנאומו על חברותה של אוקראינה בנאט"ו, שצריכה לא רק את הסכמת האירופים, אלא נמנעת מהערבות של הצטרפות ארצנו לאיחוד האירופי?
אולי האירופים צריכים להיות יותר עקביים וכנים בהגדרת סדרי העדיפויות שלהם וכנים יותר עם אוקראינה?