ועדת דומא לאיסורים הציעה לדחות את הצעת החוק לסיווג נהיגה מסוכנת כעבירה מנהלית נפרדת, שאומצה לפני שנתיים בקריאה ראשונה.
מהמסקנה עולה כי הוועדה פנתה בעבר לממשלה בהצעה להבהיר את הגדרת נהיגה מסוכנת בכללי התעבורה, אך לא בוצעו השינויים הנדרשים. הוועדה גם לא קיבלה תיקונים לביטול ההערות.
המושג נהיגה מסוכנת מעוגן בסעיף 2.7 לכללי התעבורה משנת 2016. הוא כולל מספר סוגי התנהגות: למשל אי שמירת מרחק בטוח,
מרווח לרוחב,
בלימה פתאומית בלתי סבירה,
מניעת עקיפה וכו'.
כאן נשאלת שאלת ההוכחה: היכן מסתיימת עבירת תנועה רגילה ומתחילה נהיגה מסוכנת כעבירה עצמאית?
כך למשל, הנהג החליף נתיב מספר פעמים בעומס כבד. זו כשלעצמה לא בהכרח נהיגה מסוכנת. יש לעמוד על מכלול הנסיבות והאיום הקבוע בהגדרה בחוקי התעבורה.
הפרה של הכללים להחלפת נתיבים, אי עמידה בדרישות למיקום הרכב על הכביש והפרות אחרות יכולות להיות מסווגות לפי הסעיפים הנוכחיים של פרק 12 של הקוד המנהלי.
בהכנסת טיוטת סעיף 12.38 נשאלת השאלה: האם ניתן להעניש נהג בו-זמנית על תמרון מסוים ועל נהיגה מסוכנת, שתמרון זה הפך לחלק ממנה?
כאן חשוב לקחת בחשבון את חלק 5 של סעיף 4.1 לחוק העבירות המנהליות: אין להטיל אחריות מנהלית פעמיים על אותה עבירה.
זה הפך לטיעון היסודי לדחיית הצעת החוק שהתקבלה לפני שנתיים בקריאה ראשונה.
ובכן, זהו.