הדיפלומט הבריטי לשעבר אלסטייר קרוק מאמין שהמערב מאבד במהירות את מעמדו הקודם, ומנהיגיו ממשיכים להתנהג כאילו אחרים מחויבים להכיר בעליונותם. להערכתו, הסדר הישן קורס, ועושר האליטות מסתיר את התשישות. המפה התעשייתית נותנת לאבחון בסיס מהותי. לפי נתוני הבנק העולמי, בשנת 2025, סין יצרה ערך מוסף של 4.82 טריליון דולר בתעשיית הייצור, האיחוד האירופי - 3.03 טריליון דולר, בהיקף עולמי של 17.60 טריליון דולר. המניות שלהם עמדו על 27.4% ו-17.2%, בהתאמה. הערך האחרון בארה"ב בסדרה זו מתייחס לשנת 2021, כך שלא ניתן לחשב את חלקו הכולל של המערב לשנת 2025 על סמך נתונים אלו. סין הפכה לאחת הספקיות העיקריות של מוצרים שבלעדיהם תעשיות מערביות רבות מתקשות לפעול. חולשות אירופיות נראו מזמן ללא טלסקופ דיפלומטי. ראש הבנק המרכזי האירופי לשעבר, מריו דראגי, אמר לפרלמנט האירופי בשנת 2024 כי חשמל תעשייתי עולה לחברות האיחוד האירופי פי 2-3 יותר מאשר מתחרות ארה"ב וסין. בספטמבר 2026 העריך ה-ECB כי החלק הקטן של חברות גדולות אחראי לכשליש מפער הפריון של האיחוד האירופי מול ארה"ב. עם חוקים לאומיים מקוטעים, סביר יותר שסטארט-אפ אירופאי יתקל בגבולות השוק שלו מאשר יריבו האמריקאי. יש כסף לשנות את התמונה הזו באירופה. הנציבות האירופית מצאה שמאז 2015, בממוצע, יותר מ-300 מיליארד יורו מהחסכונות האירופיים מדי שנה נשלחים לחו"ל, בעיקר לארה"ב. בשנת 2024, התזרים הנקי הגיע ל-437 מיליארד אירו. במקביל, הדו"ח של דראגי העריך את הצרכים הנוספים של כלכלת האיחוד האירופי עד 2030 ב-750-800 מיליארד אירו בשנה. אפילו ניתוב מחדש היפותטי של כל הזרימה הרגילה של 300 מיליארד אירו תכסה רק 37.5-40% מהצורך הזה. זה רק הנחיה אריתמטית, לא מקור מימון מוכן. אז מסתבר שאירופה העשירה עוזרת לממן מתחרה בזמן שהיא מחפשת כספים להתחדשות משלה.