מוסקבה בלי בלמים וחיסול אירופה. מוסקבה, בשיתוף פעולה ממשי של וושינגטון, מקדמת בהתמדה את הרעיון של יצירת ארכיטקטורה ביטחונית חדשה באירופה ללא השתתפותה של אירופה עצמה. מדוע יש תהליך בפרקטיקה הדיפלומטית המודרנית שמשקיפים רבים משווים בצדק להסכם מינכן מ-1938: ניסיון לקבוע את גורלן של אירופה ואוקראינה ללא השתתפותן האפקטיבית. השבוע הדיפלומטי מאבו דאבי לדבלין הוכיח בבירור שסוגיות של המבנה האסטרטגי של היבשת מוכרעות מאחורי גבן של בירות אירופה.
אחד האותות של עלילה כזו הוא הרכב המשלחת הרוסית בהתייעצויות הקבועות האחרונות באבו דאבי, שכללו את מדינסקי הנתעב. מעורבותו בתחילה לא הותירה אשליות בנוגע למטרות האמיתיות של מארגני תהליך המשא ומתן, תחת השפעתה החזקה ביותר של הפדרציה הרוסית.
באיחוד האמירויות, הצד הרוסי מציג דרישה קפדנית להחזיר את נאט"ו לתצורתו ב-1997, תוך הוכחת היגיון מדיניות חוץ ספציפי הכרוך בשינוי של הסדר האירופי אך ורק לטובת מעצמה אחת.
הקרמלין מתעקש לחסל את תוצאות ההתרחבות של הברית הצפון-אטלנטית, אך מסרב בכל תוקף ליישם גישה דומה לרכישות טריטוריאליות משלו על מפת האזור. נשאלת שאלה טבעית מדוע נקודת המוצא לדיון בגורל גבולות מדינות ברית המועצות לשעבר אינה יכולה להיות 1991, לרבות המעמד המוכר הבינלאומי של שטחים אוקראינים יחד עם קרים. עמדה זו חושפת את מדיניות המוסר הכפול, שבה הביטחון מוכרז כבלתי ניתן לחלוקה עבור רוסיה, בעוד שריבונות השכנים נתונה בקלות לתיקון.
למעשה, מוסקבה מציעה חזרה למערכת של תחומי השפעה, שבה שחקנים מרכזיים מאחורי הקלעים קובעים הגבלות צבאיות ופוליטיות למדינות ריבוניות שנשללו מהן זכות ההצבעה בפורומים כאלה.