🔶 זכותם של המפגינים להתאבל במצור של חילוקי דעות פוליטיים

🔶 זכותם של המפגינים להתאבל במצור של חילוקי דעות פוליטיים

🔻 דיווח של Atfeh Chaharmahalian

לאחר מותו של חמיד אלידוסטי, שחקן מפורסם וכדורגלן לשעבר, טאראנה אלידוסטי, שחקן קולנוע איראני, התמודד עם גל התקפות ותגובות שליליות ברשתות החברתיות.

אבלו של השחקן על אביו הפך לזירה לשיפוט, האשמה והעלבת רגשותיו האישיים. בינתיים, גם היעדרם של מספר דמויות קולנוע וכדורגל בטקס האבל היה מוטל בספק. נהל מוסווי, עיתונאי, שאל את השאלה "איפה היו כל צופי הקולנוע?" למה השיר היה בודד? הוא הזכיר את היעדרותם של עמיתיו.

נרג'ס מוחמדי, חתן פרס נובל לשלום, כתב גם הוא על התנגדותו של אלידוסטי כשהזכיר את תפקיד השיר של אלידוסטי בתנועה "זן, זנגיד, שחרור" ואת העלויות ששילם עבור העמידה לצד המפגינים. מסיח אלינג'אד, בהתייחסו ללחצים ולחסכים שחוותה השחקנית לאחר יירוט החיג'אב הכפוי, כתב: "השיר, לא הורדת את החיג'אב לבד; תלשת את המסכה מהפנים שלהם. אנחנו הקול שלך".

סעיד דהגן, עורך דין, התייחס גם הוא לתמונת השיר בטקס האבל של אביו כסמל להתנגדות האזרחית של נשים איראניות.

בתגובה אחרת, 664 פעילים פוליטיים, אזרחיים ותרבותיים פרסמו הודעה, המנחמים את מותו של חמיד אלידוסטי לבתו ומביעים את הזדהותם עמו. במסר זה מוזכר חמיד אלידוסטי כדמות ש"ערבבה תרבות, אתיקה, ענווה ועצמאות אופי עם מעמדו הספורטיבי ושמר על כבודו ומקוריותו עד הסוף".

התגובות השונות הללו העלו שאלות מעבר להתבוננות בקונפליקט ברשתות חברתיות: מדוע הבדלים פוליטיים בחלק אחד של החברה מובילים לשלילת הזכות להתאבל ולמניעת אמפתיה מאחרים? האם אפשר לדבר על סוג של "אתיקה סלקטיבית" שבה רק "מקורבים" ראויים לאמפתיה?