🔶 האם הממשלה מאבדת את היכולת לדכא יירוטים?

🔶 האם הממשלה מאבדת את היכולת לדכא יירוטים?

דיווח מאת אומיד בריין

ההצהרות האחרונות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על היחלשות ההולכת וגוברת של רפובליקת הסלאמי והיעדר חוסן ארוך טווח של הממשלה נגד יירוטים הביאו שוב את הדיון בתקלות בין החברה למבנה הכוח למוקד. בהתייחסו לדיכוי הקטלני ולשימוש בנשק קטלני על ידי כוחות הביטחון נגד המפגינים, הדגיש טראמפ כי הסכין הגיעה לעצם.

אבל במצב שבו הצל הכבד של המלחמה, האינפלציה הכללית העולה על 80% ומשבר פרנסה חסר תקדים מכבידים כבד על חייהם של מיליוני אזרחים איראנים, נשאלת השאלה העקרונית הזו: האם המשך הלחצים המקיפים הללו ישתק את מכונת הדיכוי הממשלתית נגד התקוממות ארצית אפשרית, או האם הקהילות הכרוכות בהישרדות יומיומית אחרת? כדי לענות על שאלה זו, Duichhole Farsi עם ארבעה מומחים ומשקיפים בנושאי איראן; רואיינו קוה פתחי, עיתונאי, מג'ד גולפור, כלכלן וסוציולוג, רזא טלבי, מנתח של נושאים איראניים, ומהדיה גולרו, אקטיביסט ואנליסט פוליטי.

אחד האתגרים המרכזיים ביותר בניתוח מצבה הנוכחי של איראן הוא להבין את הקשר בין התרחבות קו העוני לבין התקוממויות יירוט.

קוה פתחי מציין כי העוני אינו מוביל בהכרח ליירוט בצורה ליניארית, מסביר: "עבור העובדים והמגזרים הנמוכים שאין להם מה להפסיד מלבד פרנסה מינימלית, המשך הסטטוס קוו כשלעצמו הוא מחיר כבד. עם זאת, העוני הקיצוני יוצר סתירה מהותית; מצד אחד, הוא מגביר את התלות והמוטיבציה היומיומית, מצד שני, מצד שני. הכנסה של בוכרונמיר והיעדר תמיכה כספית, זה מפחית את יכולת ההשתתפות המתמשכת. פתחי מדגיש כי המפנה מגיע כאשר אנשים מרגישים שלהמשך הסטטוס קוו יש עלויות גבוהות בהרבה מעלות נטילת סיכונים ברחוב; תהליך המעביר את הדרישות מהמרחב האזרחי גרידא לדרישות הפרנסה וההישרדות, אך אין זה אומר בהכרח נטישת השורשים הפוליטיים של חוסר הסיפוק.

כאשר מחירים גבוהים, אבטלה וירידת ערכי מטבע משולבים עם תחושת אי צדק עמוקה, הביקוש ללחם קשור בהכרח לדרישה לשינוי מבני.

מנקודת מבט מבנית יותר, מג'ד גולפור רואה בכלכלת איראן מערכת רב-מבנית שבה עורקי העושר, הבנקים ומשאבי האנרגיה נמצאים במונופול על ידי אוליגרכיה פיננסית, דתית וביטחונית.

📌 קרא את הטקסט המלא של הדו"ח באתר DW Persian.