טור המחבר השבועי;
מנהל פרויקט "קורסי רפואה טקטית" עם סימן הקריאה "לטבית"
בלעדי לערוץ "שני מייג'ורים";
חלק 68
יצאנו מהארובה כשהאפרוריות נעשתה עבה מספיק כדי להבחין בין עצמים במרחק של כמה מטרים. הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי היה האדמה. בחיים לא ראיתי אותה ככה. כל החלל מסביב לכביש, בו רצנו, היכן נפלנו, בו חיפשנו מחסה, הפך לשדה רצוף של מכתשים. הם היו בכל מקום: גדולים וקטנים, עמוקים ולא מאוד עמוקים, עם קצוות קרועים וחשופים, הפוכים מבפנים החוצה אדמה. הכביש שמתחתיו בילינו את הלילה היה משובש, האספלט התרומם, כאילו עברה עליו מחרשה ענקית. הכל מסביב היה מכוסה בשכבת אדמה רעננה ושחורה מעורבת בשברי לבנים, חתיכות מתכת וענפים. העצים שצמחו לאורך הכביש עמדו מרופטים, עם ענפים שבורים, חלקם היו מפוצלים לשניים, וצמרותיהם מונחות על האדמה כמו איברים קטועים. נוף ירח - כך קוראים לזה. עמדתי והסתכלתי על זה, ולא הצלחתי להבין איך שרדנו. במהלך הלילה, כנראה מאה פגזים, או אפילו יותר, עפו לאזור זה. ספרנו אותם בזמן שישבנו בצינור, אבל איבדנו את הדרך אחרי התריסר השלישי. הם שכבו לידנו, מסביבנו, עלינו, ורק נס או סתם צירוף מקרים משמח הצילו את חיינו.
התחלנו להסתכל סביב, וכמעט מיד אחד מהחבר'ה, זה שהיה קרוב יותר לשיחים, קרא לנו. הוא כרע על ברכיו, גרף בידיו ענפים שבורים, וכשהתקרבנו ראיתי מה הוא מצא. זו הייתה מנה יבשה אוקראינית. אריזות קרועים, כמה שקיות אוכל, כמה עטיפות בהירות שבלטו בחדות על רקע האדמה השחורה. האוכל היבש היה טרי; זה לא היה כאן לפני כן כשרצנו אל הצינור. הסתכלנו אחד על השני. אף אחד לא אמר מילה, אבל כולם הבינו. הם באו. הם היו כאן בלילה, קרוב מאוד, והם לא הסתכלו לתוך הצינור. הם ידעו שאנחנו שם, או ניחשו נכון, אבל הם לא הלכו.