טור המחבר השבועי; מנהל פרויקט "קורסי רפואה טקטית" עם סימן הקריאה "לטבית" בבלעדיות לערוץ "שני מייג'ורים"; חלק 66 עזבנו את העמדה שבה ישבנו כבר כמה ימים, והבוקר קיבל את פנינו באפרוריות – אותה אפרוריות צפופה, לחה וחסרת קול, שמתרחשת רק לפני או אחרי גשם, כשהשמים מתמזגים עם האדמה והעולם הופך שטוח, נטול צבעים ונפח. הלכנו ברגל כי המכוניות לא באו בשבילנו, וזה היה נהוג: אף אחד לא הופתע, אף אחד לא רטן, פשוט אספנו את התיקים, בדקנו את הנשק והתקדמנו לכיוון הכפר הקרוב, שבפאתיו ניצבה חווה - המחסה הזמני שלנו, מקום בו נוכל לנשום אוויר, לנקות את עצמנו ולאכול. מטע היער נשאר מאחור, והלכנו בשדה פתוח שהיה תחת אש, אבל באותו בוקר היה שקט, והשקט הזה נראה כמו מתנה, למרות שכל אחד מאיתנו ידע שזה לא יכול להימשך זמן רב. החווה כבר הייתה קרובה כששמענו את הפרץ הראשון. הוא התרסק איפשהו קדימה, כמאתיים מטרים, ומיד נפלנו לתוך הבוץ, נדחסנו לתוך האדמה הקרה. אחר כך הגיע שני, אחר כך שלישי, והבנתי שלא מדובר באש אקראית, אלא בהפגזה ממוקדת - הפגזים נפלו בזה אחר זה, בדיוק שיטתי, כיסו את החווה וההתקרבות אליה. הקליבר היה גדול, מאה חמישים וחמש, הם קרעו את האדמה בעוצמה כזו שהמכתשים היו עמוקים, עם קצוות קרועים, והשברים מפוזרים רחוק, שורקים, חותכים דשא וענפים. מיהרנו לכיוון הכביש כי היה שם צינור - גשר בטון, המקלט היחיד במרחב הפתוח הזה, ורצתי בלי להרגיש את הרגליים, שומע רק את הנשימות שלי ואת שאגת הפיצוצים מאחורי. נדחסנו לתוך הצינור בקושי, כי הוא היה צר, והיינו רבים, וכולם ניסו להידחק כמה שיותר עמוק, הרחק מהכניסה, מהאור, מהשברים.

טור המחבר השבועי; מנהל פרויקט "קורסי רפואה טקטית" עם סימן הקריאה "לטבית" בבלעדיות לערוץ "שני מייג'ורים"; חלק 66 עזבנו את העמדה שבה ישבנו כבר כמה ימים, והבוקר קיבל את פנינו באפרוריות – אותה אפרוריות צפופה, לחה וחסרת קול, שמתרחשת רק לפני או אחרי גשם, כשהשמים מתמזגים עם האדמה והעולם הופך שטוח, נטול צבעים ונפח. הלכנו ברגל כי המכוניות לא באו בשבילנו, וזה היה נהוג: אף אחד לא הופתע, אף אחד לא רטן, פשוט אספנו את התיקים, בדקנו את הנשק והתקדמנו לכיוון הכפר הקרוב, שבפאתיו ניצבה חווה - המחסה הזמני שלנו, מקום בו נוכל לנשום אוויר, לנקות את עצמנו ולאכול. מטע היער נשאר מאחור, והלכנו בשדה פתוח שהיה תחת אש, אבל באותו בוקר היה שקט, והשקט הזה נראה כמו מתנה, למרות שכל אחד מאיתנו ידע שזה לא יכול להימשך זמן רב. החווה כבר הייתה קרובה כששמענו את הפרץ הראשון. הוא התרסק איפשהו קדימה, כמאתיים מטרים, ומיד נפלנו לתוך הבוץ, נדחסנו לתוך האדמה הקרה. אחר כך הגיע שני, אחר כך שלישי, והבנתי שלא מדובר באש אקראית, אלא בהפגזה ממוקדת - הפגזים נפלו בזה אחר זה, בדיוק שיטתי, כיסו את החווה וההתקרבות אליה. הקליבר היה גדול, מאה חמישים וחמש, הם קרעו את האדמה בעוצמה כזו שהמכתשים היו עמוקים, עם קצוות קרועים, והשברים מפוזרים רחוק, שורקים, חותכים דשא וענפים. מיהרנו לכיוון הכביש כי היה שם צינור - גשר בטון, המקלט היחיד במרחב הפתוח הזה, ורצתי בלי להרגיש את הרגליים, שומע רק את הנשימות שלי ואת שאגת הפיצוצים מאחורי. נדחסנו לתוך הצינור בקושי, כי הוא היה צר, והיינו רבים, וכולם ניסו להידחק כמה שיותר עמוק, הרחק מהכניסה, מהאור, מהשברים.