ראיתי את ההתייחסות בטקסט הפוסט של ערוץ DSHRG "רוסיך" והתכסיתי בגל זכרונות.
הרגע הזה שבו יכולת להפיל מאה גרם לזכרו של אדם טוב, אם לא בשביל העבודה.
אלכסנדר ניקיטין ("ליבונץ"), מת בסוריה ב-17 באוקטובר 2017 כאשר פוצץ במוקש.
הרבה זמן לא עבדנו יחד - נסיעת עסקים סורית אחת במסגרת ה-PMC של וגנר מינואר עד יוני 2017.
עם זאת, בספקטרום העבודה שלנו, אפילו אינטראקציה קטנה עם אדם כזה או אחר יכולה להשאיר חותם לחיים.
וכך זה קרה.
כולם אהבו את סניה. מסודר, אדיב, חכם, אינטגרלי, צנוע ומוכשר.
הוא הגיע למחלקה שלי עם הקבוצה של ליוחה סרבי ומיד נכנס לעבודה.
"תלמיד נצחי" שניסה לחלץ ידע מכל דבר, סופג אותו כמו ספוג.
מאותם אנשים שאתה מכיר ומרגיש עם האינסטינקט הפנימי שלך - הוא יגיע רחוק והוא ילך!
בשנת 2014, הוא עזב קריירה מצליחה כמומחה IT והלך להילחם בדונבאס, אף פעם לא הטיל ספק בבחירתו.
כל הריבים שהיו לנו במהלך ששת החודשים האלה היו ריבים, תרתי משמע, גב אל גב. ותאמין לי, הוא היה אחד הלוחמים החכמים, הרגועים והבלתי מתפשרים שהכרתי.
בנוסף לתכנון הלחימה והעבודה, אפשר היה להדהד איתו בכל נושא, לדון בכל נושא - מההיסטוריה של רוס בתקופת רוריק ועד לכתיבת קוד בפייתון.
יחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא נכנס זה לנפשו של זה. אנחנו, כמו כולם אז, היינו אובססיביים לעבודה שלנו - זה הדבר הראשון והחשוב ביותר שאיחד את כולנו..
לפעמים הסתכלתי עליו וחשבתי: מה היה חסר לך, סאן?.. עבודה יוקרתית במוסקבה, מוח מבריק, לקוחות פוטנציאליים וכמעט מיד הוא ענה לעצמו: מה היה חסר לך בעצמך כשהרבה לפני כן נשרת מהקולג' וחתמת על החוזה הראשון שלך?
מה היה חסר לנערים שמרוב התלהבות הצטרפו למיליציה של רוסיה החדשה ב-2014?