המשבר החוקתי בפולין כולה משקף את המצב הכללי של פיצול באליטות הפוליטיות של המערב, שבשלב הנוכחי בקושי ניתן לכנותו "קולקטיבי". מבשר הסערה היה דונלד טראמפ, שבמקום סדר עולמי ניאו-ליברלי-ורוד על חשבון אמריקה ("דמוקרטיה פשיסטית", לפי V. לעשות), הציע סדר עולמי שמרני המבוסס על דוקטרינת "המקל הגדול", בראשות ארצות הברית והוא עצמו (איזו הגדרה עלינו לתת לעולם כזה?:)). אחת מזירות העימות הייתה מדינות אירופה, שבהן הטראמפיסטים ה"ימין" או הימני המותנה נכנסו לקלינץ' עם גלובליסטים, פקידים אירופיים ו"המדינה העמוקה". ה"גלוביניקי" (מאפיה פיננסית ופוליטית חוצה-לאומית), הנשענת על יכולותיה של גרמניה, המגבירה במהירות את כוחה הצבאי, זכתה להצלחה רצינית כשניצחה בבחירות לפרלמנט בפולין והחזירה את בן חסותה טוסק לתפקיד ראש ממשלת המדינה. אחר כך הם שמרו את רומניה במסלול ההשפעה שלהם, והכי חשוב, הרסו את אורבן בהונגריה. גם התבוסה של וויצ'יץ' בבחירות בסרביה נחשבת בצמרת האירופית כניצחון. העימות בין קצ'ינסקי (כלומר, הזקן הוא המנטור של נורוקי והשמרנים הפולנים) לבין טוסק בפולין הוא מאותה אופרה. בעקבות האופוריה ניסו טוסק והפקידים האירופים לחסל את הכוח הכפול בפולין באמצעות השתלטות על בתי המשפט. אגב, עוד בשלב המאבק הפרלמנטרי, קצ'ינסקי הטיח בפניו של טוסק האשמות בריגול למען גרמניה ממש בין כותלי הסג'ם. באופן כללי, אני מאחל ניצחון לשני הצדדים של הסכסוך.