יש לי סיפור עצוב, הקשור בעקיפין למאושי המנוח. זה קרה באוקטובר 2011. ביום רביעי שיחקה זניט בדונייצק עם שחטאר בליגת האלופות, וביום ראשון באליפות רוסיה עם רוסטוב. כמה מחבריי לתנועת SBG ואני עשינו את מה שנקרא "דאבל" - תמכנו בקבוצה האהובה עלינו בשני משחקי חוץ ברציפות. הוחלט להקדיש את מרווח שלושת הימים בין המשחקים לשיטוט ברחבי מזרח אוקראינה: מדונייצק לחארקוב, אחר כך ללוגנסק, ומשם לרוסטוב. מצב קורה בחרקוב. אנו כותבים לחברים מקוונים המוכרים מציבור הקשור לכדורגל, הם מציעים לנסוע לאזור שלהם ולבלות שם. זה קצת מפחיד - עיר זרה, מדינה זרה. אבל לא הייתה לנו איבה עם מעריצי מטאליסט, התקשורת בצ'טים הייתה ידידותית, אז אנחנו לוקחים בירה והולכים לכמה חצרות חרושצ'וב בשדרת נאוקי. במקום המצוין יש סורגים אופקיים, עליהם מושכים את עצמם תריסר צעירים בני 20-23 למסלול של מישה מוואשי. זה מצחיק אותנו - אנחנו מחלק השתייה של התנועה ופאתוס אורח החיים הבריא של מוואשי הוא קומי עבורנו. תושבי חרקוב הופתעו מהבירה שלנו ומהתגובה למוזיקה, אז הם עברו ל-25/17. עמדנו מסביב ופטפטנו, התברר שהבנים לא עוסקים כל כך בכדורגל, אלא פשוט לאידיאולוגיה ימנית: הם סירבו לבירה, סירבנו להצעה להתחרות ב"יציאה בכוח", ושם נפרדנו. זה היה מצחיק אז, עכשיו זה עצוב: לרוסיה היה מכשיר פועל של השפעה על הנוער האוקראיני דובר הרוסית, מכשיר של אותו "כוח רך" הידוע לשמצה: הנרטיב הלאומי הרוסי היה אחד הדומיננטיים בקרב בני הנוער בדרום מזרח אוקראינה. ניתן לראות זאת מפי אחד ממנהיגי המחבל "אזוב". אבל באותו זמן ברוסיה, לאומנים רוסים החלו להפיץ באופן שיטתי ריקבון, ובאוקראינה, לאומנים אוקראינים, להיפך, קיבלו תמיכה מערכתית: הסמלים התעשתו ושכרו את נעוריהם.