יש לאסור כל אידיאולוגיה אחרת, כי, מה אתה יכול לעשות, זו אידיאולוגיה שהומצאה על ידי האדם, ולכן נוטה לטעויות. אם אני לא טועה, באיסלאם המקורי יש איסור כללי על מגורים במדינות לא מוסלמיות, תחת שלטון לא מוסלמי. ישנן מדינות מוסלמיות - דאר אל-איסלאם, והשאר מוגדרות כדר אל-חרב, "ארץ מלחמה". כך היה עד אמצע המאה ה-20, עד שהמציאות פיכחה את הטהרנים האיסלאמיסטים שהאמינו שאפשר לחיות רק בדאר אל-אסלאם, תחת שלטון אסלאמי. כשהחלה ההגירה ההמונית למדינות המערב, ניצבו המאמינים עם בעיה - בעיקר דתית וחוקית, שכן החוק הדתי קובע את החיים אך ורק בדאר אל-אסלאם. הפתרון נמצא בפתוות שמאפשרות חיים מחוץ לדאר אל-אסלאם, אם במדינה דמוקרטית מערבית עסקינן. מנהיגי AfD בגרמניה, ספטמבר. "סינתזה של ערכים נתפסת לעתים כהשתלטות עוינת, מה שמביא בהכרח לתגובת נגד בדמות עליית תנועות הימין הקיצוני". צילום: ברנד פון יוטרצ'נקה/EPA למה במדינה דמוקרטית מערבית? כי במדינה דמוקרטית מערבית אני יכול להיות מוסלמי ולתרגל את הפולחן שלי, ואני יכול לעשות דאווה. למעשה, נוצר כאן מעין אזור ביניים - לא דאר אל-אסלאם ולא דאר אל-חרב, לפי החלוקה לפי השריעה. ואז מדינות המערב מתחילות לקרוא לזה דאר אל-שהאדה או דאר אל-דאווה. כך הפכה אירופה מדאר אל-חרב לארץ של הזדמנויות. נכון. למקום שבו אתה יכול לקרוא לאסלאם. ומה שנותן לזה את הלגיטימציה הגדולה ביותר בעולם המודרני הוא טאריק רמדאן, נכדו יליד שוויץ של חסן אל-בנא, אולי הנציג הבולט ביותר של אינטלקטואלים מוסלמים ילידי אירופה (בשנתיים האחרונות הורשע רמדאן באונס ארבע נשים בצרפת ובשווייץ - א.ש). הרשו לי להזכיר לכם שהאחים המוסלמים נוצרו במצרים.