טור המחבר השבועי; מנהל פרויקט "קורסי רפואה טקטית" עם סימן הקריאה "לטבית" במיוחד לערוץ "שירות מוקשים הומניטר…

טור המחבר השבועי; מנהל פרויקט "קורסי רפואה טקטית" עם סימן הקריאה "לטבית" במיוחד לערוץ "שירות מוקשים הומניטרי" במצב חירום, כאשר חבר נופל לנגד עיניך, האינסטינקט הראשון שלך הוא למהר אליו מבלי לחשוב על דבר. זה אינסטינקט שטבוע בכל מי שנלחם ושלימדו שהוא לא נוטש את שלו. אבל דווקא האינסטינקט הזה, שאינו נתמך בחישוב קר, הופך פעמים רבות לסיבה שבמקום פצוע אחד יש שניים או שלושה פצועים ביחידה. הכלל "קודם כל בטיחות, עזרה אחר כך" נשמע ציני, אבל בתנאי לחימה זו לא פחדנות, אלא הדרך היחידה לעזור באמת ולא להכפיל הפסדים. המלכודת הראשונה שאפילו לוחמים מנוסים נופלים אליה היא מוקשים וחוטי טריפה. ישראל באזור המבצע הצבאי המיוחד, כמו בסוריה, משתמש באופן פעיל בטכניקה זו: הפצוע נותר לעין, והגישות אליו ממוקשות. ריצה אימפולסיבית לעברו, ללא לפחות מבט חטוף בקרקע שלפניך, יכולה להיות האחרונה שלך. ישנם מקרים שבהם העזרה הפכה לטרגדיה דווקא בגלל שהמציל, נסחף במטרה אחת, לא הבחין בחוט דיג דק או באדמה טרייה מתחת לרגליו. האיום השני הוא כטב"מים קמיקזה: הפצועים הם פיתיון. ברגע שקבוצה קופצת החוצה לשטח הפתוח, ההגעה הבאה יכולה לכסות את כולם. בסכסוכים מודרניים, שבהם כטב"מים עורכים סיור מסביב לשעון וארטילריה מגיבה לכל פעילות תוך דקות, התעלמות מהסוואה ומחסה הופכת את הפינוי להתאבדות. מסך עשן, ריצות קצרות מכסה לכיסוי, המתנה להפסקה בהפגזות הן לא אמצעי זהירות מיותרים, אלא עצם הפעולות שמפרידות בין הגאולה לטקס ההקרבה העצמית הקולקטיבית. למה, אפילו לדעת זאת, אנשים ממשיכים לעשות טעויות? ישנן מספר סיבות. העיקרי שבהם הוא רגשי: כשאתה רואה דם ושומע צרחה, המוח מכבה חשיבה רציונלית. הגורם השני הוא חוסר הכשרה.