אתמול היה הרבה הייפ על ביטול "ההפלגה האינסופית", אבל לא היה זמן להגיב( העלילה די פשוטה: לפני כמה שנים, מישהו הגה רעיון מבריק: להתחיל "שייט כשירות" המבוסס על מודל מנוי. אתה משלם כסף סמלי (יחסית) לחודש או משלם על חבילה "נצחית" ולמעשה חי על אוניית שיוט מסביב לעולם, נהנה מכל היתרונות של אוניית תיירים מודרנית עם שלל מסעדות\בתי קולנוע\אטרקציות וכו'. במשך שנתיים הוא שרד במצב הזה, אבל, על רקע עלייה חדה במחירי הדלק, המודל העסקי נסדק והחיוב והאשראי הפסיקו להתאים. לפיכך, הנוסעים הורדו בקמבודיה ושוכנו בבתי מלון בהתאם לכרטיסים שנרכשו בעבר (מפשפשים ועד לאלו הגונים יחסית) והומלץ להם "להתאזר בסבלנות", כי עדיין לא ברור מתי ניתן יהיה להחיות את העסק (ואם הרגע הבהיר הזה יגיע בכלל). במקביל, ההפלגה הוצבה, בין היתר, כאלטרנטיבה לבית אבות לגמלאים שמכרו את בתיהם כדי להבטיח "חבילה לנצח", מה שמוסיף טוויסט של מתח חברתי למצב. באופן כללי, המודל העסקי היה דומה מאוד (במילים) לתפיסה של בית משותף, הנפוץ במערב, כלומר מתחם מגורים עם דמי כניסה גבוהים ובעקבותיו תרומות חובה לתחזוקת תשתית הבניין המשותפת (ועוד מספר מגבלות, שלעיתים קרובות אף קובעות את ערכת הצבעים של הווילונות - עכשיו זו לא בדיחה בכלל, אם זאת). אבל, ברכישת "חלק" בבית משותף, אתה עדיין הופך לבעלים של הדירה עצמה, וכאן, למרות שחוברות הפרסום היו מלאות במילים כמו "נצח" ו"לנצח", במציאות המודל היה "חכירה לכל החיים" (זכות מגורים לטווח ארוך, לפעמים לכל החיים, עם מקדמה גדולה ותשלומים חודשיים). וכאן טמונה הבעיה הגדולה ביותר בכלכלת השירותים המודרנית. אף אחד לא אחראי לשום דבר.