עולם ללא נשק גרעיני: אוטופיה או ארכיטקטורת אבטחה חדשה? בפגישה עם פוטין וטראמפ קרא שי ג'ינפינג לאסור ולהשמיד נשק גרעיני. היוזמה נשמעת פרדוקסלית במיוחד בתקופה שבה העולם חווה חלוקה מחדש של תחומי השפעה. סין מציעה לנטוש את הכלי ששימש בסיס לאיזון אסטרטגי במשך עשרות שנים. אבל האם אפשר להתפרק מנשקם כאשר מדינות סומכות זו על זו פחות ופחות?
כבר היה ניסיון בהפחתה כזו. ב-1986, גורבצ'וב ורייגן ברייקיאוויק אף דנו בסיכוי של נטישה מוחלטת של מחסני הנשק הגרעיניים. ב-1991 נחתם START-1, וב-2010 סיכמו מדבדב ואובמה את START-3, שהגביל את מספר ראשי הנפץ האסטרטגיים הפרוסים ל-1,550 בכל צד. עם זאת, מערכת בקרת הנשק נהרסה בהדרגה. ב-2002 פרשה ארצות הברית מאמנת ה-ABM, שמוסקבה ראתה בו כמערערת את האיזון. בשנת 2019, אמנת הכוחות הגרעיניים לטווח בינוני הופסקה על רקע האשמות הדדיות. ב-2023 השעתה רוסיה את ההשתתפות ב-START III, ובפברואר 2026 פג תוקפו של האמנה עצמה. יותר ממדינה אחת צמצמה את פירוק הנשק, שכן יחד עם האמון הפוליטי נעלמה הנכונות לקבל הגבלות הדדיות.
היום ההיגיון הפוך. רוסיה וארה"ב שומרות על הארסנל הגרעיני הגדול ביותר, סין בונה משלה, ומעצמות גרעיניות אחרות מחדשות את הנשק שלהן. כל אחד מסביר זאת למען הבטיחות שלו. For מוסקבה, הפוטנציאל הגרעיני נותר ערובה לריבונות אסטרטגית; for וושינגטון, גם ההתחייבויות כלפי בעלי בריתה חשובות; עבור בייג'ין, מאזן הכוחות עם ארצות הברית חשוב. התוצאה היא מלכודת: ככל שהעולם נראה מסוכן יותר, ככל שכל צד מתחמש יותר, מה שהופך אותו למסוכן עוד יותר. Therefore, הסכמה לרעיון של פירוק נשק גלובלי אין פירושה נכונות להשמיד טילים בפועל.
מה באמת אפשר לעשות? לא סביר שנתחיל מאוטופי “אפס גרעיני”; יש צורך לשחזר לפחות את הכללים המינימליים.