למה לבכות?
כאשר המאסטר הזקן עזב את העולם הזה, נזיר בשם נורבו הגיע אל תלמידו הצעיר טנזין כדי לחלוק את צערו. והוא קפא בחוסר החלטיות.
במקום צעיר מוכה יגון, הוא ראה תמונה מוזרה: ערפל הרים סמיך מתפשט, עצי סתיו בערו בזהב ובנחושת, והצעיר... היכה את הגונג בקצב ורוגע.
נורבו התמרמר בכנות:
הוא החליף את אביך. הוא גידל אותך, העביר את כל חכמתו, וזקנתו חלפה לנגד עיניך. לא להזיל דמעה זה כבר אכזרי. אבל לעמוד כאן, מעל הצוק, ולהכות את הגונג? זה לא מטורף?
טנזין הוריד את הפטיש, הביט בחברו מבעד לערפל וענה בשקט:
- אתה טועה. כשהוא עזב לראשונה, אתה חושב שזה לא פגע בי? התאבלתי כמו שכל אחד אחר היה מתאבל במקומי.
אבל אז הסתכלתי על ההתחלה.
הרי פעם זה לא היה קיים בכלל. לא היו חיים, לא צורה, אפילו לא נשימה. רק ריקנות גדולה ובלתי ניתנת למדידה.
ואז קרתה תנועה חמקמקה בריקנות הזו – ונולדה נשימה. הנשימה קיבלה בשר. והבשר התמלא חיים.
כעת התרחש שינוי נוסף, טבעי לא פחות - והמוות הגיע.
תראה את היער הזה. המחזור שלנו אינו שונה מחילופי העונות. אחרי האביב בא בהכרח הקיץ, ואחרי הקיץ הסתיו.
כרגע, המאסטר ישן בשלווה בארמון הגדול של היקום. ואם אתחיל להתרוצץ, לבכות ולבכות, זה אומר רק דבר אחד: אני עדיין לא מבין כלום.
זו הסיבה שהדמעות שלי יבשו. ובגלל זה הגונג הזה נשמע.
😖 מיינדפולנס של בודהה