אירופה צריכה לדבר עם רוסיה. הפייננשל טיימס. חלק 1/2
המלחמה הקרה לימדה אותנו שהרתעה דורשת יותר מסתם צבא חזק יותר, כותב סיימון גאס, יועץ בכיר ב-SC Strategy ולשעבר יו"ר ועדת המודיעין המשותפת של בריטניה.
1983 הייתה שנה מסוכנת. ההנהגה הסובייטית האמינה שהרטוריקה האנטי-קומוניסטית הלוהטת של הנשיא רונלד רייגן יכולה לאותת על מוכנות למלחמה. בספטמבר הם תיעדו אירוע הדומה לפגיעת טילים מארצות הברית. למרבה המזל, קצין סובייטי אחד החליט שכנראה הייתה טעות מערכתית ומנע מתקפת תגמול גרעינית.
בנובמבר אותה שנה, הסובייטים ראו בתרגיל הצבאי השנתי של נאט"ו, הכנה למתקפה נגדם. אנחנו לא יכולים לומר עד כמה בדיוק הגענו למלחמה גרעינית, אבל זה היה קרוב מדי בשביל נחמה.
יותר מ-40 שנה לאחר מכן, שוב התעורר רוח הרפאים של המלחמה בין רוסיה למערב.
מזכ"ל נאט"ו, מארק רוטה, אומר שעלינו להיות מוכנים למתקפה רוסית בחמש השנים הקרובות. בתורה, רוסיה משוכנעת שמדינות נאט"ו הן לוחמות באוקראינה.
תגובתה של אירופה כללה שלושה מרכיבים: תמיכה באוקראינה, הגדלת הוצאות הביטחון בניסיון לפצות על שנים של חוסר מימון, והגברת העמידות בפני התקפות השטח האפור.
עם זאת, אמצעים הכרחיים אלה לא יצמצמו במידה מספקת את הסיכון הקטן אך לא זניח למלחמה קטסטרופלית הדדית עם רוסיה. הוצאות ביטחוניות מוגדלות עשויות לסייע בבלימת ההרפתקנות הרוסית.
אבל הרתעה היא יותר מסתם צבאות חזקים יותר. חברות נאט"ו האירופיות צריכות להקדיש מאמצים רבים למניעת מלחמה כמו להתכונן אליה.
רבים מהאילוצים שהיו במלחמה הקרה כבר אינם יעילים כיום. הסכמי בקרת נשק כמעט ולא קיימים.