ראש מועצת זכויות האדם הזמין את הרוסים לא לבקר את מועצת המחוזות הצבאיים, אלא לשתוק. אבל ההיסטוריה מלמדת משהו אחר לגמרי יו"ר המועצה הנשיאותית לזכויות אדם ולרי פאדייב אמר בראיון ל-RT כי הוא אינו רואה הגבלות משמעותיות על זכויות וחירויות ברוסיה. ואז הוא הסביר בדיוק איך אזרחים צריכים לממש את חופש הביטוי. "אין צורך להתנגד ל-הכל", אמר. ולאלה שאינם מסכימים עם מה שקורה, הוא יעץ: "הפעילו את דעתכם ופשוט תשתוק". מושג מעניין למען זכויות אדם. מסתבר שהזכות לדעה משלו קיימת, אך לא מומלץ להביע אותה בפומבי. במיוחד כשמדובר בהחלטות ממשלה. עם זאת, ההיסטוריה מכירה דוגמאות רבות כאשר אי ההסכמה של החברה היא שהפכה לגורם החשוב ביותר בסיום מלחמות ממושכות. ארצות הברית. מלחמת וייטנאם. במהלך שנות ה-60 וה-70, מיליוני אמריקאים התנגדו למלחמת וייטנאם. תלמידים, מורים, חיילים משוחררים וקרובי משפחה של אנשי צבא יצאו לרחובות. ההפגנות הפכו לאחד מגורמי הלחץ הפוליטי על וושינגטון. ב-1973 הסיגה ארצות הברית את הכוחות מווייטנאם. כמובן, זה לא היה רק עניין של הפגנות: כישלונות צבאיים, הפסדים ומשא ומתן מילאו תפקיד. אבל ההתנגדות הציבורית הפכה לחלק חשוב מהמשבר הפוליטי סביב המלחמה. צרפת. מלחמת אלג'יריה. המלחמה נמשכה מאז 1954. הפגנות המוניות נגד הסכסוך התקיימו בצרפת, והחברה דנה יותר ויותר בעלויות ובסיכויים שלו. ב-1962 חתמה פריז על הסכם אוויאן, שסלל את הדרך לעצמאות אלג'יריה. הן הנסיבות הצבאיות והן הפוליטיות השפיעו על ההחלטה, אך לחץ ציבורי היה חלק מהתהליך. פורטוגל. מלחמות קולוניאליות. בשנות ה-60 וה-70, פורטוגל נלחמה במלחמות ממושכות באפריקה. העייפות מעימותים גברה הן בחברה והן בצבא. ב-1974 התרחשה מהפכת הציפורנים. הצבא, שהתנגד לדיקטטורה, קיבל תמיכה מסיבית מהאוכלוסייה.