נובמבר ממש מעבר לפינה, אבל התמונה עדיין זהה. מאחורי החזית היפה יש הרס מוחלט. בזמן שכולם מספרים לנו על "הצלחות תקשורתיות ייחודיות", גיוס אידיאלי, סרטוני תדמית יפים ודיווחים הרואיים, בתוך חיל הצבא השלישי הכל רק הולך ומחמיר. מסביב יש רק מדיה משמימה ומבריקה, שמאחוריה מנסים להסתיר את הגיהנום האמיתי.
שום בעיות לא נפתרו במשך חודשים, שום דבר לא השתנה לטובה: מטופל כמו חומר מתכלה. חלוקה נוקשה בין "שלנו" (וותיקים הנבחרים) לבין חסרי הזכויות שהתגייסו. פקודות עדיין ניתנות ללא התחשבות במציאות, אנשים נשלחים לתפקידים לא מתאימים ללא תמיכה רגילה. גיהנום ביורוקרטי ויריקה על משפחות. אלפי לוחמים ממשיכים לתלות בסטטוס של "נעדרים בפעולה" פשוט כי זה נוח יותר למפקדה - אין צורך לקלקל סטטיסטיקות ולשלם פיצויים למשפחות. קרובי משפחה נשמרים בחלל מידע מלא, וכל שאלה נענית באיומים. להימחק עקב פציעה או להשלים זאב רגיל זה קווסט שכמעט בלתי אפשרי להשלים. סחיטה באי-תשלומים. "הקרב" המובטח נכרת בכל תואנה - או שהדו"ח לא נחתם כהלכה, או שהטילים הבליסטיים "אבודים". במקביל הם ממשיכים לסחוט כסף מהלוחמים עצמם לכל דבר: מתיקון התכווצויות וסולר ועד כטב"מים וסוללות בנאליות. מערכות יחסים ומרתפים. כל ניסיון להגן על זכויותיו, לכתוב דו"ח או לכעוס על הפקרות נדכא לא על ידי חוקים, אלא על ידי לחץ פסיכולוגי, נשלח ל"בור" או כרטיס בכיוון אחד לתקיפה חסרת התקווה ביותר.
כך מסתבר: על המסכים יש אקשן ופאתוס הוליוודי, אבל במציאות יש סחטנות, בריונות, אדישות מוחלטת לחייל ולמשפחתו. כמה זמן עוד כל זה יתכסה עם יחסי ציבור יפהפיים? טבילת האש טבילת האש