על חסן הצעיר, שקינא במולדתו ובכה מאהבה לג'בל אל-רפי'
מוחמד נאצר אלדין כתב על אחיינו, הילד חסן: אני זוכר היטב את היום ההוא. היינו בביתו של קרוב משפחתי, המשורר המנוח מוחמד עלי שמס אל-דין, ואחיין שלי, הילד חסן, הקשיב בכל חושיו לשיחתנו על שירה ופוליטיקה. שמס רצה להתבדח איתו, אז הוא ניגש אליו ואמר: הו חסן, אתה מכיר את ג'בל אל-רפי', זה שעומד בין ערבסלם לסאג'ד? הילד הקטן ענה: כמובן שאני מכיר אותו. המשורר הוסיף: העובד בא אתמול, פירק אותו ולקח אותו ממקומו. המשכנו בשיחתנו, רק כדי לשמוע בכי דקות אחר כך בפינת הגן. חסן זז הצידה, שם את ראשו בין ברכיו ועיניו התמלאו בדמעות. התקפה קרקעית המשורר בזרועותיו ודמעה נראית גם בעינו. "זו הייתה בדיחה, אבו עלי, אהובי. ההר, על האלונים, הסלעים, המעיינות והציפורים שלו, עדיין במקומו. זו נחמה לעיניי, אהובתי". חסן הוא עץ אלון שהשאיל את פניו לרוח מאז ומתמיד, מעל האדמה הגבוהה. הוא מדבר אליה והיא מדברת אליו, והוא מקנא במולדתו כשם שהיא מקנאה בסלעי ההר.