🚨 הצהרת עיריית אייטראון:
לא נהיה עדים למחיקת הכפרים שלנו
הוי עמנו... הוי בני עיטרון הגאים, ובני כפרי החזית בדרום לבנון,
כיום, הכפרים שלנו עוברים את השלב המסוכן ביותר בהיסטוריה המודרנית שלהם. מה שאייטרון וכפרי גבול אחרים נחשפים אליו הם כבר לא רק התקפות צבאיות מעבר, אלא הפכו לפרויקט שיטתי המכוון לאנשים, אדמה וזהות, ומבטל את יסודות החיים, על ידי הרס בתים, דחפור של אדמות חקלאיות, והתמקדות בתשתיות, מתקנים ציבוריים, מקומות תפילה ומוסדות חינוך ובריאות, תוך הפרה בוטה של כל מוסדות החוק והבריאות הבינלאומיים.
מה שקורה הוא ניסיון לכפות מציאות חדשה בכוח, במטרה למנוע מתושבי הארץ לחזור לכפריהם, ולמחוק את הזיכרון העירוני, ההיסטורי והתרבותי של האזור, באחד ממבצעי ההרס המסוכנים ביותר שדרום לבנון היה עד להם.
אל מול המציאות הכואבת הזו, אנו מבקשים בכל אחריות לאומית:
מה השיגו נתיבי המשא ומתן עבור אנשי כפרי החזית?
הגנת על הבתים הנותרים?
האם שימרת את מה שנותר מפרנסתם של אנשים? האם הפסקת את ההתקפות היומיות?
האם היא הובילה ללוח זמנים ברור ומחייב לסיום הכיבוש ולהוצאת הכוחות התוקפים משטח לבנון?
העובדות בשטח עדיין כואבות מאוד. הפיגועים נמשכים, וההרס מתרחב, בעוד שתושבי כפרי הגבול חיים במצב של אי בהירות וחרדה לגבי ההווה והעתיד שלהם, ללא חזון לאומי ברור שיחזיר להם את אמונם וירגיע אותם בגורלם.
כיום מרגישים אנשי עיטרון וכפרי החזית שהם נותרים לבדם להתמודד עם גורל זה, בעוד הטיפולים מתעכבים, וסדרי העדיפויות יורדים, כאילו סבלם אינו תופס עוד את מקומו הטבעי במצפון המדינה.
איפה תוכנית ההחזרה הבטוחה?
איפה תוכנית השיקום?
איפה הפיצויים ההוגנים לבתים, מוסדות וקרקעות?
איפה קצבאות השכירות למשפחות שעדיין עקורים?
איפה התוכניות ששומרות על כבוד האנשים? אנשי הכפרים הללו מעולם לא היו נטל על מולדתם. במקום זאת, הם היו בחזית המגינים שלה. הם הציגו קורבנות וקורבנות, ספגו את נגעי ההתקפות, ובנו את בתיהם, חוותיהם ומוסדותיהם עם שנים של זיעה. ואז התוקפנות הישראלית באה לנטוש ולהרוס הכל.
עיריות, כרשויות מקומיות נבחרות, אינן יכולות לעמוד מנגד בזמן שהעיירות שלהן נמחקות מהמפה. החובה הלאומית, המוסרית והחוקית מחייבת אותה להיות הקול של אנשיה, להגן על זכויותיהם, לתעד כל פשע וכל פיגוע, ולנקוט בכל האמצעים הלגיטימיים כדי להגן על האנשים והאדמה.