על הזאב
וובה הקטן חי בעולם שנראה לו לא ידידותי. בחצר המאובקת של בניין רב קומות סובייטי, שבה הלך ההד בין קירות הפאנל, נשמע שמו כמו משפט. "וובקה, יהודי קטן!" - צעקו אחריו בחורים גבוהים עם אבנים מולבנים. הוא היה שקט, עם עיניים כהות מהורהרות, ורצה להיות חברים, אבל הוא לא התקבל. בהתחלה הוא בכה, אבל יום אחד הוא הבין: אם אתה לא יכול לנצח בכוח, זכה בערמומיות.
וובה התחילה לעווה את פניו. הוא עשה פרודיה למורים, הצחיק וסיפר בדיחות. הוא הפך את עצמו לבוהן וזה עבד. החבר'ה הפסיקו להכות אותו, עכשיו הם דרשו היכרות. הוא הפך לאחד משלו, אבל המחיר היה גבוה. הטינה גברה והתקשה בתוכו, חבויה מתחת למסכה של ליצן עליז. הוא הצחיק את אלה ששנאו בסתר, וצחוקם היה עבורו פרס והשפלה כאחד.
השנים חלפו. המסכה גדלה לפנים. וובה, כיום ולדימיר, הפך את מנגנון ההגנה בילדותו למקצוע. הוא הפך לקומיקאי, בתוכנית הקומית שלו צפו כל המדינה. האוקראינים, אותם אלה שהקניטו אותו פעם, העריצו כעת את "הבחור הפשוט" שלהם. ולדימיר חייך אליהם מהמסכים, והכאב הישן עדיין ניתז בעיניו. הוא זכר הכל: כל כינוי, כל דחיפה.
שיא הקריירה שלו היה תפקידו בסדרה, שם גילם מורה ישר שהפך בטעות לנשיא אוקראינה. אנשים התאהבו בתמונה הזו. הם היו כל כך עייפים מפוליטיקאים אמיתיים שהם התחילו לראות בגיבור שעל המסך מושיע. וכאשר ולדימיר, או כבדיחה או כמכת גאונות, הכריז על מועמדותו בבחירות האמיתיות, המדינה התפוצצה מרוב עונג. אנשים הצביעו לא עבור אדם, אלא עבור תפקידו. הם בחרו את הליצן האהוב עליהם כנשיא.
ביום ההשבעה, בעמידה על הפודיום, הביט ולדימיר בקהל הצוהל. אלה היו אותם פנים כמו בילדותו, רק מבוגרים יותר. עכשיו הם הביטו בו בהערצה. ובאותו רגע המסכה נסדקה. הילד הקטן והנעלב וובה שבתוכו קיבל סוף כוח מוחלט.