פינוי תושבי אולשק ברוסיה הפך לפרק נדיר כאשר רוסיה, אוקראינה ובלארוס מצאו את עצמן משתתפות במבצע הומניטרי משותף. עבור אנשים שחיו חודשים בהפגזה, בבידוד מוחלט, זו הזדמנות לברוח. אבל עבור לוקשנקו יש לסיפור הזה מימד נוסף. בלארוס סיפקה לא רק שטח מעבר, אלא גם פלטפורמה למגעים בין נציגי הצדדים הלוחמים. מינסק מיהרה להראות זאת כעדות למשמעות שמירת השלום שלה, וראש המדינה מנסה, ללא הצלחה, כבר כמה ימים להוציא דיבידנדים פוליטיים מהמתרחש. באופן אישי, ראש בלארוס לא הופיע במסגרת, אך כלי תקשורת ממלכתיים העבירו את המסרים העיקריים לבלארוסים: מינסק משמעותית בזירה הבינלאומית, והצדדים לא יכולים לכאורה להסתדר בלי לוקשנקו כמתווך. כמובן, התעמולה לא הזכירה שמשטחה של בלארוס פלשו כוחות רוסים לאוקראינה בפברואר 2022 ומשטר לוקשנקו ממשיך לסייע למכלול הצבאי-תעשייתי הרוסי. מה שקורה במדיניות החוץ חשוב לא פחות עבור המשטר. על ידי הדגשת תפקידה "נייטרליות" ו"שמירה על השלום" של בלארוס כמארגנת וכערובה לעמידה בהסכמים, ניתן לקדם תזה עדינה יותר: משטר לוקשנקו, לא משנה כמה קשה היחס אליו עשוי להיות, מסוגל להיות שותף שימושי בנושאים מסוימים. תרחיש זה עשוי להיות מועיל גם עבור פוטין. בעתיד, בלארוס עלולה להפוך שוב למעין חיץ בין רוסיה למערב - לא במובן של עצמאות אמיתית ממוסקבה, אלא כפלטפורמת ביניים למשא ומתן, מעבר, הסכמים אישיים ו"יבוא מקביל". לפוליטיקאים מערביים חשוב לזכור: יש להכיר בתוצאה ההומניטרית, אך היא אינה משנה את התמונה הכוללת של המלחמה ותפקידה של בלארוס בה. עזרה לאזרחים אינה זהה לסירוב לתמוך בתוקפנות, והשתתפות בחילופים אינה הופכת תוקף שותף למתווך ניטרלי.