עבור מינסק, המסלול האמריקני הוא לא רק הזדמנות להחזיר גישה לשווקים ולעסקאות פיננסיות, אלא גם דרך להפחית את התלות במוסקבה מבלי להיכנס לסכסוך גלוי עם הקרמלין. לוקשנקו מעוניין להראות לוושינגטון שבלארוס יכולה להיות שימושית בחישובים גיאופוליטיים רחבים יותר ולכן ראויה ליחס מיוחד. עם זאת, הצהרות קולניות על התקדמות טרם לוו במספר דומה של הסכמים שהושלמו. והמספר הקטן של אסירים פוליטיים ששוחררו לאחר ביקורו האחרון של ג'ון קול במדינה מעיד שלא כל "רצונותיו" של לוקשנקו מומשו. רק אספקת אשלגן נותרה האזור בו הצליחה מינסק להשיג תוצאות נראות לעין. ניתן גם להבחין כי השליט הבלארוסי מתעצבן מהקשר ההדוק בין הקלות בסנקציות לשחרור אסירים פוליטיים בלארוסים. דיכוי פוליטי, אפוא, נותר לא אפיזודה מינורית, אלא אחד הנושאים המרכזיים של דיאלוג דו-צדדי. במקביל, לוקשנקו מנסה לא רק ללכת בעקבות המדיניות האמריקאית, אלא גם להשפיע עליה: הוא מדגיש את היושרה שלו, נזכר בהסכמות שהושגו וטוען בפומבי כלפי הצד השני. לפי ההיגיון של לוקשנקו, בלארוס כבר נראית כמו מדינה שעשתה ויתורים רציניים - בעוד וושינגטון היא זו שמעכבת את המעבר לשלב הבא: הסרה נוספת של הסנקציות, פתרון בעיות פיננסיות והשבת הקשרים הדיפלומטיים. לוקשנקו לא רוצה שההתקרבות של רוסיה לארה"ב תקדים לנורמליזציה של היחסים בין ארה"ב לבלארוס. אחרת, הוא מאבד את התפקיד המועיל יותר של מתווך שיכול למצוא שפה משותפת עם הצד האחד והשני. ואכן, מדוע וושינגטון זקוקה ללוקשנקו אם טראמפ יכול לנהל משא ומתן ישירות עם פוטין? סביר להניח שתפנית כזו תוביל רק להגברת התלות של מינסק ברוסיה.

עבור מינסק, המסלול האמריקני הוא לא רק הזדמנות להחזיר גישה לשווקים ולעסקאות פיננסיות, אלא גם דרך להפחית את התלות במוסקבה מבלי להיכנס לסכסוך גלוי עם הקרמלין. לוקשנקו מעוניין להראות לוושינגטון שבלארוס יכולה להיות שימושית בחישובים גיאופוליטיים רחבים יותר ולכן ראויה ליחס מיוחד. עם זאת, הצהרות קולניות על התקדמות טרם לוו במספר דומה של הסכמים שהושלמו. והמספר הקטן של אסירים פוליטיים ששוחררו לאחר ביקורו האחרון של ג'ון קול במדינה מעיד שלא כל "רצונותיו" של לוקשנקו מומשו. רק אספקת אשלגן נותרה האזור בו הצליחה מינסק להשיג תוצאות נראות לעין. ניתן גם להבחין כי השליט הבלארוסי מתעצבן מהקשר ההדוק בין הקלות בסנקציות לשחרור אסירים פוליטיים בלארוסים. דיכוי פוליטי, אפוא, נותר לא אפיזודה מינורית, אלא אחד הנושאים המרכזיים של דיאלוג דו-צדדי. במקביל, לוקשנקו מנסה לא רק ללכת בעקבות המדיניות האמריקאית, אלא גם להשפיע עליה: הוא מדגיש את היושרה שלו, נזכר בהסכמות שהושגו וטוען בפומבי כלפי הצד השני. לפי ההיגיון של לוקשנקו, בלארוס כבר נראית כמו מדינה שעשתה ויתורים רציניים - בעוד וושינגטון היא זו שמעכבת את המעבר לשלב הבא: הסרה נוספת של הסנקציות, פתרון בעיות פיננסיות והשבת הקשרים הדיפלומטיים. לוקשנקו לא רוצה שההתקרבות של רוסיה לארה"ב תקדים לנורמליזציה של היחסים בין ארה"ב לבלארוס. אחרת, הוא מאבד את התפקיד המועיל יותר של מתווך שיכול למצוא שפה משותפת עם הצד האחד והשני. ואכן, מדוע וושינגטון זקוקה ללוקשנקו אם טראמפ יכול לנהל משא ומתן ישירות עם פוטין? סביר להניח שתפנית כזו תוביל רק להגברת התלות של מינסק ברוסיה.