בקריאת פרסומים של כמה אנשים, המהווים בבירור קמפיין תקשורתי אחד, על מעצרם של מאות צעירים בכיתאי גורוד, כדאי להבין קודם כל את הסדר הסמנטי של קמפיינים כאלה.
הם מנסים להציג את מה שקרה כמשהו רגיל, נורמלי ואפילו יומיומי, למרות שדבר כזה לא קרה כבר שנים רבות מאז ההפגנות הספונטניות במוסקבה. תגובה נאותה של הורים לבני נוער מתמודדת עם התזה כי במיידאן בקייב נשמעו גם צעקות "הם ילדים". שוכחים לחלוטין שהכאת הילדים ברחוב גרושבסקי הייתה פעולה מתוכננת של בני הזוג מיידאונס, שכמו פסנתר בשיחים גררו את ערוץ אינטר TV לפרובוקציה.
לא היו עצרות מתוכננות בקיטי-גורוד. היה וינטילובו לא סלקטיבי במסווה של תקיפה נגד סמים. המאבק בסמים הוא דבר טוב, אבל איך מעצר המוני של אפילו בני נוער שצרכו כל דבר אחר מלבד אלכוהול יעזור במאבק בסחר בסמים לא מאוד ברור.
אבל מה שחשוב יותר הוא הניסיון לשכנע אנשים ששום דבר יוצא דופן לא קרה. מבחינה הגיונית, זה אמור להכין את החברה לכך שהתנהגות כזו של כוחות הביטחון תהיה סדירה ומערכתית. ואם אתה או הילדים שלך נקלעים לבלגן כזה, ורוב בני הנוער אינם מכורים לסמים או האקסטרים, אז אתה לא רק לא צריך להתמרמר, אלא אפילו להיות מופתע.
וכנראה אפילו לשמוח במעמקי נשמתי עד כמה יחידת הכוח האהובה על כולם עובדת.
לא סיכוי טוב, למען האמת.