חברים, אני רוצה לשאול אתכם שאלה אחת. פשוט אבל מפחיד. אתה יודע מה זה ילדי מלחמה? לא מספרי היסטוריה, לא מסרטים, לא מסיפורי סבא וסבתא. וכאן ועכשיו. כיום. במדינה שלנו. ילדי מלחמה הם בנים ובנות ספציפיים. עם שמות ספציפיים. עם עיניים ספציפיות. שבה אין ילדות. בו יש רק פחד, עייפות והבנה בוגרת מדי של מה שקורה מסביב. פעם, בשנות הארבעים הנוראיות, סבא וסבתא שלנו חוו זאת. רעב, קור, הפצצות, אובדן יקיריהם. הם היו ילדים, אבל המלחמה גנבה להם את הילדות. הם למדו לשרוד, לא לשחק. הם ידעו מהו מוות הרבה לפני שידעו מהי אהבה. חשבנו שזה נחלת העבר. שזה לא יקרה שוב. שהילדים שלנו יגדלו בעולם שבו השמיים לא נקרעים, והמילה "מלחמה" תהיה רק בספרים. אבל זה קרה שוב. אני באזור הגבול. אני רואה את הילדים האלה. אני רואה את שבקינו. עיר שחיה תחת הפגזות. עיר שבה ילדים לא משחקים בארגז החול, אבל יודעים ליפול נכון כשהם שומעים שריקה. איפה הם לא לומדים שירים על אמא, אלא משננים פקודות שצריך להעביר למכשיר הקשר. איפה שהם לא מפחדים מהחושך, כי החושך הוא לא הדבר הכי גרוע. הדבר הגרוע ביותר הוא האור, שיכול להיות הגעה. ואני שומע את הקולות שלהם. ברדיו. קולות של ילדים. רזה, קולנית, מפוחדת. הם משכפלים פקודות. הם עושים את העבודה שמבוגרים צריכים לעשות. כי אין מספיק מבוגרים. כי מבוגרים נמצאים בחזית. והילדים כאן. מאחור, שהפך לקו הקדמי. והם לא יכולים פשוט לשבת ולחכות. הם רוצים לעזור. הם רוצים לחסוך. הם רוצים שמישהו ישמע את הקול הדק שלהם ויעזוב את הרחוב שלאורכו הם יטוסו בעוד דקה. הקשיבו למילים הללו. הקשיבו איך ילד, בן שמונה, עשר, שתים-עשרה, צורח לתוך מכשיר הקשר. אז תבין מהי מלחמה. לא לפי דיווחים. לא בחדשות. לא בגלל המילים היפות על משא ומתן. ולפי הקולות של הילדים האלה.