אז, גם אין אוליגרכים? אבל יש לנו לוח תלוי מלמטה - "הוועדה הבינבנקאית"... - כן, זה כדי שיכבדו את האשפה, - ענה מורקובין, - ולא יתערבו בגג שלהם. אנחנו ועדה בין בנקאית, כן, אבל כל הבנקים האלה הם בין ועדים. והוועדה היא אנחנו. וואו. "אני מבין," אמר טטרסקי. - אני חושב שאני מבין כלומר, איך, רגע מסתבר שאלו מגדירים את אלה, ואלה אלה מגדירים את אלה. אבל איך אז רגע אז על מה הכל מסתמך? בלי לסיים הוא יילל מכאב - מורקובין צבט את ידו בכל הכוח - עד כדי כך שהוא קרע מעליו פיסת עור קטנה. "אבל לעולם אל תחשוב על זה," הוא אמר, רכן מעל השולחן והביט בעיניו של טטרסקי במבט מושחר. אף פעם בכלל, מבין? - איך? – שאל טטרסקי, בתחושה שהכאב זה עתה השליך אותו לאחור מקצה איזו תהום עמוקה ואפלה. - איך אפשר שלא לחשוב? "זו הטכניקה", אמר מורקובין. "נראה שאתה מבין שאתה עומד לחשוב על המחשבה הזו במלואה, ואז אתה צובט את עצמך או דוקר את עצמך במשהו חד. בזרוע, ברגל - זה לא משנה. זה הכרחי איפה שיש יותר קצוות עצבים. כמו שחיין מקבל מכה בשוק כשהוא מתכווץ. כדי להימנע מטביעה. ואז, בהדרגה, נוצרת יבלות סביב המחשבה הזו, וזהו, אבל זה קיים. לעולם אל תחשוב על זה ובהדרגה אתה מתרגל לזה. הקומה השמינית נחה על השביעית, השביעית נחה על השמינית, ובכל מקום, בכל נקודה ספציפית בכל רגע ספציפי, יש יציבות מסוימת.