אחמד קאסיר חי רק תשע עשרה שנים; רובן עבד קשה לצד אביו בארץ זרה.
בין שובו ללבנון ועד למותו חלפו חודשים ספורים בלבד.
אחמד לא נזקק לשנים של ניסיון כדי להשיג את מה שעשה.
הוא גם לא הסתמך על פלטפורמה ארגונית, עמדה מבוססת או משאבים משמעותיים כדי להגיע לפסגה.
הפילוסופיה מאחורי זה הייתה פשוטה השאלה שהוא ביקש לענות עליה הייתה קצרה:
מה אני, כאדם רגיל, יכול לעשות?
והתשובה הייתה בסדר גודל ששלח גלי הלם ברחבי האזור והפך את מאזן הכוחות שלו.
המסע הזה היה, נשאר ותמיד ייבנה על הפרט.
אסור לשקוע בתנועה הרחבה יותר ולהשתייכות לארגון לעולם לא לבטל את מרחב היוזמה האישית שיש לכל אחד מאיתנו.
המחויבות שלנו לחובות המוטלות עלינו לעולם לא תגרום לנו לשכוח את האחריות האלוהית המוטלת על כל אחד מאיתנו: לחפש כל הזמן את מה שאנחנו יכולים לתרום, יהיו אשר יהיו הנסיבות שבהן אנו נמצאים.
אחמד היה בן אדם רגיל, בדיוק כמו כל כך הרבה מהצעירים שלנו היום.
הניחו בצד את הניסיונות של היסטוריונים מסוימים להקיף אותו בהילה של 'אגדה'.
לא היה דבר בסיפור חייו של אחמד שדמה לביוגרפיות יוצאות הדופן של גיבורים בדיוניים.
הוא היה יכול פשוט להמשיך לחיות כמו כל אחד אחר, והיום אולי היו לו ילדים ונכדים משלו.
איש לא ציפה ממנו למשהו יוצא דופן, ואיש לא היה מאשים אותו לולא היה עושה דבר.
אבל אחמד, בפשטות, היה בעל האומץ לשאול את עצמו:
מה אני יכול לעשות?
הוא ראה בכל מה שהוא מסוגל לעשות כאחריות שהופקדה עליו על ידי אלוהים, והוא פעל לפיה..."
—. מאת שייח' מוג'טבה קאסיר.