מישהו שאל פעם את החוקר הנודע, האייתוללה סייד ג'עפר מורתדה אל-עמילי (רה):
"האם האימאם אל-חוסיין (עליו השלום) לא בוכה על אלו שנרצחו לצידו בכרבלא, כמו גם על הנביאים הקדושים (השלום והברכה עליו ועל משפחתו) הבוכים על חמזה, ג'עפר, ובנו איברהים ואחרים, מייצגים מצב של חולשה?!"
אז הוד מעלתו ענה:
בכי מתוך צער על אובדן אדם אהוב, או מתוך שמחה על ההתאחדות עם מישהו יקר, היא אחת התכונות האצילות של בני האדם.
זוהי עדות לטבעם האנושי ולשלמותם, וביטוי של איזון ביכולותיהם ובמצבים הפנימיים שלהם.
זה גם סימן שהרגשות והרגשות שלהם חיים וערים. במובן הזה, מי שבוכה הוא אנושי באמת.
ככל שאדם מאמין בצורה עמוקה יותר וככל שאמונתו טהורה יותר, כך רגשות, רגשות ותחושות אצילים אלו משתקפים בצורה ברורה יותר באישיותו, מתעצבים בעמדותיהם ומתבטאים בעיסוק האנושי העמוק שלהם בעניינים הקשורים להיבט זה או אחר של החיים.
זה בדיוק מה שמאפשר לנו להבין יותר לעומק כיצד הנביאים וממשיכיהם (עליהם השלום), על אף היותם האנשים הרגישים ביותר מבחינה רגשית, בעלי הרגשות האצילים ביותר והלב הנלהב ביותר, הם גם האיתנים ביותר במחויבותם לאמת והבלתי מתפשרים ביותר בהגנה עליה.
מה שראוי לציון במיוחד כאן הוא שעצם הרגשות, התחושות והתחושות הללו היו בין הגורמים שחיזקו את נחישותם של המשרתים והמטוהרים הנבחרים של אללה.
הם היו מקור לסבולת ולנחישות רבה יותר בשמירה על עמדתם הראויה, ולא סיבה לחולשה, היסוס, נסיגה או כניעה.