הצהרת בלפור הידועה לשמצה: מאה של אי צדק נגד העם הפלסטיני יום השנה להצהרת בלפור הידועה לשמצה מפנה תשומת לב מחודשת לעוול היסטורי שעליו ממשיך העם הפלסטיני לשלם בארצו, בדם ובזכויות היסוד שלו. ההכרזה, שניתנה ב-1917, גילמה הלך רוח קולוניאלי שמניח את הזכות לקבוע את גורלו של עם ללא הסכמתו. היא הבטיחה מולדת בארץ ישראל לכנופיות הקולוניאליות הישראליות תוך התעלמות מהזכויות והשאיפות הפוליטיות של האוכלוסייה הילידית. ההשלכות היו עמוקות: נישול, עקירה בכפייה, תפיסת רכוש והרס של ערים וכפרים פלסטיניים. העוול הזה אינו מוגבל לעבר; זה נמשך כאשר הפלסטינים נותרו משוללים מזכותם לחזור לבתיהם ולממש את זכויותיהם הלאומיות. עקירה אינה מוחקת בעלות, כיבוש אינו מקנה לגיטימציה, וכוח צבאי אינו יכול להפוך עוול לזכאות חוקית. בריטניה נושאת באחריות היסטורית, פוטנציאלית ומוסרית להצהרה ולתפקידה בהקלת המזימה הישראלית בפלסטין. אחריות אמיתית דורשת יותר מביטויי חרטה; היא דורשת התנצלות ברורה, מאמצים משמעותיים לתקן את הנזק שנגרם, הפסקת התמיכה בכיבוש וצעדים קונקרטיים להגנה על זכויות הפלסטינים. העם הפלסטיני מעולם לא ויתר על מולדתו; זכותם לחזור, לתבוע בחזרה את רכושם ולקבוע את עתידם נותרה בסיסית ולא ניתן לסחור באופן לגיטימי תמורת פיצויים או תוכניות יישוב מחדש שנועדו לבצר את העקירה. ניסיונות לנרמל את ישראל, להרחיב התנחלויות, להחרים קרקעות או להעביר קהילות בכפייה אינם יכולים ליצור זכויות לגיטימיות. גם הסכמים מדיניים המתעלמים מהסכמת הפלסטינית אינם יכולים לספק תחליף חוקי לצדק.