הטרגדיה של אלה שנטשו את האימאם שלהם: הלקח של עוביד אללה בן אל-חור אל-ג'ופי ההיסטוריה לא זוכרת רק את אלה שעמדו לצד האימאם אל-חוסיין (עליו השלום) בכרבלא; הוא גם משמר את הזיכרון הכואב של אלה שזיהו את האמת אך סירבו להגן עליה. ביניהם היה עוביד אללה בן אל-חור אל-ג'ופי, איש אמיץ ומכובד שחייו הפכו לאזהרה מתמשכת מפני נטישת האימאם בשעת צרכיו. כאשר אימאם אל-חוסיין (עליו השלום) נתקל בו במסעו לכרבלא, הוא הזמין אותו אבן אל-חור סירב!! הוא הציע לאימאם את חרבו ואת סוסו במקום, כאילו סיוע חומרי יכול לפצות על מניעת נוכחותו שלו. אבל האימאם דחה את הצעתו, והכריז שאם הוא לא מוכן להציע את עצמו, אין צורך ברכושו. לאחר מכן הוא הזכיר לו את האחריות החמורה שנושאים על מי ששומעים את קריאתו של אהל אל-בית אך אינם מצליחים לבוא לעזרתם. לאחר קרב כרבלא, עבר אבן אל-חורר ליד המקום בו נהרגו האימאם אל-חוסיין וחבריו. מרוב חרטה, הוא חיבר אלגיות המקוננות על כישלונו לעמוד לצד האימאם. בשירתו, הוא התוודה שהוא יישאר עמוס בצער על כך שלא הציע את חייו לתמיכה בנכדו של שליח אללה. הוא הודה כי אלו שהגנו על אל-חוסיין השיגו ניצחון, בעוד אלו שנטשו אותו ספגו הפסד. אולם חרטה לא יכלה לשחזר את ההזדמנות שדחה. הסיפור שלו מציב שאלה דחופה לכל דור: מה הערך של הכרה באמת אם אנו מסרבים לתמוך בה כאשר יש צורך בהקרבה? אהבה המובעת באמצעות מילים, דמעות, שירה והצהרות נאמנות אינה יכולה להחליף פעולה כאשר האימאם קורא לתמיכה.